Author: Moshe Reuveny
משה ראובני, הינו בעל תואר ראשון במדעי המדינה ותואר שני ביחסים בינלאומיים באוניברסיטת בר אילן.
מרצה משנת 2015 בתחומים הבאים: פוליטיקה וממשל, יחב"ל, צבא וביטחון, אסלאם רדיקלי, טרור, אנטישמיות וימין קיצוני באירופה וכן הסכסוך הישראלי ערבי.
מייסד ומנהל התוכנית: "צוערים צעירים דיפלומטיה ודוברות", המכשירה בני ובנות נוער לתפקידי דוברות ודיפלומטיה (הן בשגרה והן בחירום) במאבק נגד האנטישמיות הגואה ובתנועת החרם הפועלת כנגד מדינת ישראל.
“אירופה “חולה
הקורונה היא רק תירוץ. האנטישמיות כאן להישאר
ביום השואה והגבורה האחרון שצוין בארץ, פרסם מכון קנטור שעוסק ביהדות אירופה, דו”ח שסוקר את תופעת האנטישמיות באירופה. על פי הדו”ח, ישנה חזרה לסטריאוטיפים אנטישמיים קלאסיים, ורוח של אנטישמיות קלאסית הכוללת עלילות דם כפי שהיו בימי הביניים כלפי יהודים. יתרה מכך, נגיף הקורונה הגביר ביתר שאת את אותם ביטויי אנטישמיות כפי שהיו בשנות ה-30 של המאה הקודמת. כך למשל, היהודים, הציונים והישראלים מואשמים כאחראים להפצת המגיפה בדומה לעבר, כאשר יהודים הואשמו כמפיצי מחלות, וככאלו שאחראים לאסונות טבע ומשברים כלכליים.
לדברי פרופסור דינה פורת, ראש מרכז קנטור לחקר יהדות אירופה, למעלה מ-40 אחוזים מיהודי אירופה בגילאי 16-34 שוקלים לעזוב את אירופה. יש לציין, שהאשמות אלו מקורן בעיקר בפעילי ימין קיצונים, חוגים של נוצרים אולטרה קונסרבטיבים, אסלאמיסטים ומיעוט של שמאל קיצוני. כל קבוצה בהתאם לנרטיב ולאמונות שלה.
זילות השואה: תמהיל של מכחישי קורונה, ימין קיצוני ובורות מחפירה
במקביל לאנטישמיות המשתוללת ברחבי אירופה ניתן להיווכח, כי מספר חודשים לאחר שהעולם חווה את המגיפה במלוא עוצמתה, החלו מחאות ברחבי גרמניה נגד תקנות הקורונה אותן התקינה הממשלה, כשמפגינים פוגעים בערך השואה ומעזים להשוות בין אותן תקנות לבין הזוועות אותן ביצעו הנאצים. אותם מפגינים משתייכים לימין והשמאל הקיצוני, חורשי הקונספירציות ואף ישראלים המתגוררים בגרמניה. כך למשל, פעיל ימין העז להשוות בין השימוש בציקלון בי לבין החיסון שעתיד לבוא כנגד נגיף הקורונה
דוגמא נוספת, הממחישה את תופעת הבורות בכל הנוגע לשואה קשורה בקעקוע של הדוגמנית ואושיית הרשת העונה לשם כריסי טיגן. טיגן העלתה לעמוד האינסטגרם שלה את הקעקוע החדש שלה, אשר מכיל ספרות המציינות את תאריכי הלידה של בעלה ושני ילדיה. סביר להניח שאותה דוגמנית אינה פעלה מתוך חוסר רגישות, או אנטישמיות, אלא פשוט גילתה בורות ולא באמת התכוונה לפגוע בקורבנות השואה או בקרוביהם. ואולם, אותה בורות יש בה טעם לפגם, שכן היא מבזה את קורבנות השואה, שורדי השואה ומשפחותיהם.
הדוגמנית כריסי טיגן והקעקוע. קרדיט צילום: AFP, מתוך עמוד האינסטגרם
נשוב להפגנות בגרמניה. בכיר בקהילה היהודית גורס שהימין הקיצוני משפיע על תנועת המחאה המכחישה את הקורונה, וטוען כי הם השתלטו לגמרי על ההפגנות. ניתן אף לומר, שהתנועה המכחישה את הקורונה הקרויה “החושבים מחוץ לקופסא”, קשרה יחדיו קבוצות שונות שאין להן דבר במשותף: קבוצות ימין קיצוני, פעילי שמאל קיצוני, קבוצות של אסלאמיסטים, ותומכי קונספירציות נלהבות.
לדוגמא, באחת ההפגנות, אישה צעירה המשתייכת לאותם מכחישי קורונה, העזה להשוות את עצמה לסופי שול שמהווה סמל למופת, לגבורה ועוז, כאשר היא וחבריה התנגדו בשנות ה-30 של המאה הקודמת למשטר הנאצי. סול הייתה חלק מקבוצת מתנגדים שנקראה “הוורד הלבן”, עד שהיא וחבריה נתפסו, נעצרו על ידי המשטרה הנאצית, נחקרו, הואשמו בבגידה ונתלו.
אנרכיה ברשתות החברתיות
ריבוי האפשרויות האין סופי ברשתות החברתיות הינו מתכון ברור לפריצות בכל הנוגע לאנטישמיות. רשתות כמו טיק-טוק, אינסטגרם, פייסבוק, טוויטר וטלגרם, מהוות כר פורה להפצת שנאה כלפי זרים ולאנטישמיות בפרט. התוצאה היא, שממשלות במערב לא פועלות דיין בכדי לעצור את התופעה, שהלכה וגדלה לממדים דרקוניים בעקבות התפשטות נגיף הקורונה.
למרות העובדה שאנטישמיות בגרמניה נחשבת כפשע שנאה, פעילי ימין קיצוני ושאר ירקות מוצאים טכניקות שונות ופשוטות למדי בכדי לעקוף את החוק ולעיתים פועלים ללא מורא מבלי להתחשב בחוק. למשל, על אף העובדה שבגרמניה אנטישמיות נחשבת כפשע שנאה, אותם קיצונים ברשת מחליפים שמות שנחשבים כסטריאוטיפים של יהודים עשירים כמו רוטשילד או רובינשטיין לקיצורים כמו שילד, או שטיין.
השף הצמחוני, המחבר ופעיל הימין הקיצוני התומך בתאוריות קונספירציה: אטילה הידלמן
בהפגנה שהתקיימה ביולי האחרון בברלין, האשים אטילה את הקנצלרית אנגלה מרקל, ואת המיליארדר היהודי הידוע ביל גייטס, כי הם משתמשים במשבר הקורונה כדי להתחיל בקמפיין של רצח עם. הוא אף טען ש”היטלר הוא ברכה לעומת מרקל הקומוניסטית, משום שהיא מתכננת רצח עם של 77 מיליארד בני אדם באמצעות גטאות”, בזמן שהוא משלהב המון בקהל שמנה כ-200 תומכים. אטילה, מצידו מכחיש את היותו אנטישמי, בעוד שהוא מאשים משפחות יהודיות בכך שהן מנסות להשמיד את גרמניה ואת “הגזע הגרמני”.
דוגמא נוספת, לאופן שבו הרשתות החברתיות מהוות פלטפורמה לאנטישמיות בוטה וחסרת מעצורים (וחושפת במקביל את הממשלות באירופה במערומיהן באופן הטיפול בתופעה), היא זכייתה של אפריל בניום צעירה יהודיה שהתמודדה בתחרות מיס צרפת. בניום בת ה-21 זכתה בתואר סגנית מיס צרפת וכל חטאה היה שסיפרה בגאון על שורשיה הישראליים והעובדה שהייתה רוצה לשנות את הדעות הקדומות על ישראלים. כתוצאה מכך, בניום חוותה מתקפה אנטישמית ואנטי ישראלית חסרת תקדים ברשתות החברתיות מצד גולשים המזוהים עם הימין הקיצוני. כך למשל, אחד הגולשים כתב: “תגידו לה שישראל לא קיימת, זו פלסטין”.
חבר הפרלמנט הצרפתי מאיר חביב התייחס למקרה באומרו: “למרות החוק שהעברנו באסיפה הלאומית כנגד גזענות ברשת, נראה שזה לא מרתיע. אכתוב מחר בנושא לשר הממונה כדי לבדוק האם האכיפה מספקת. כנראה שלא. אני מאוד דואג לצרפת”.
מעבר להפקרות ברשתות החברתיות, אוזלת ידן של הרשויות באירופה, באות לידי ביטוי גם בטיפול ב-אסלאמיסטים אשר מהלכים אימים על יהודים, ונוקטים באלימות וברוטאליות כלפי כל מי שמעז להיות בפהרסיה עם סממן יהודי. כך למשל, דוד (שם בדוי) צעיר יהודי מהעיר שטרסבורג שחווה אלימות מילולית ואיומים פיזיים מצד מוסלמים ברובע בעיר בעת שנשלח מטעם העירייה לצייר על גבי קיר כחלק מאומנות רחוב שבה עוסק למחייתו. כל חטאו של הצעיר היה שהעז ללבוש חולצה ועליה כיתוב של המילה ישראל באנגלית. לאחר שדוד פנה לרשויות והתלונן, אחד התוקפים נאסר לשישה חודשים בלבד.
החולצה אותה לבש דוד ועליה הכיתוב ישראל, בגינה הותקף על יד מוסלמים פורעים
!”יהודים החוצה”
זכויות בעלי חיים קודמות לחופש דת
בית הדין לצדק של האיחוד האירופי, אישר לאחרונה באופן שערורייתי את ההחלטה של מחוזות וולוניה ופלנדריה בבלגיה שקבעו, כי השחיטה הדתית היהודית והמוסלמית (חלאל) אינם חוקיים. החוק אושר באמצעות התירוץ הקלוש של “דאגה והגנה על רווחתם של בעלי החיים”. דהיינו, השחיטה היהודית (והמוסלמית) לכאורה גורמות לסבל רב של בעלי החיים. לפיכך, החוק החדש קובע שצריך לתת מכות חשמל לבהמה, טרם השחיטה בכדי למנוע ממנה מלסבול. בכך, החוק למעשה מבטל את השחיטה הכשרה שכן, על פי המסורת היהודית, על הבהמה להיות במלוא חושיה לפני השחיטה ולכן החוק הנ”ל מנוגד לחלוטין לאופן השחיטה המתבצעת על פי ההלכה.
יש לציין, שפעילי זכויות אדם במדינה מברכים על החוק. מנגד, השגריר הישראלי בבלגיה עמנואל נחשון התבטא בחריפות וטען שההחלטה הזאת קטסטרופלית לקהילה היהודית, ולמעשה זאת מכה קשה המערערת את חיי הקהילה היהודית באירופה. נחשון צייץ בטוויטר לאחר מכן: “האם סובלנות וגיוון הן רק מילים ריקות מתוכן בעיני אותם מחוקקים”. יש לציין, שפעילי זכויות אדם במדינה מברכים על החוק. מנגד, השגריר הישראלי בבלגיה עמנואל נחשון התבטא בחריפות וטען שההחלטה הזאת קטסטרופלית לקהילה היהודית, ולמעשה זאת מכה קשה המערערת את חיי הקהילה היהודית באירופה. נחשון צייץ בטוויטר לאחר מכן: “האם סובלנות וגיוון הן רק מילים ריקות מתוכן בעיני אותם מחוקקים”.
ראוי לציין שארגונים יהודיים ומוסלמים טוענים שהמקור להחלטה של בית הדין נעוץ בגזירה שניתנה באזור פלנדריה הבלגית עוד בשנת 2017, אשר מנעה את השחיטה המסורתית של בעלי חיים. הללו טוענים שהשיטות שלהם לחיתוך גרונותיהם של בעלי חיים בסכין חדה מביאות למוות כמעט מיידי והשחיטה המסורתית לא גורמת סבל לבעל החיים. כתוצאה מהחלטה זאת, הקהילה היהודית עתרה לבית המשפט החוקתי בבלגיה, כאשר העתירה הונחה לפתחו של בית הדין לצדק של האיחוד האירופי. ראשי הקהילה גייסו במקביל מומחים לשחיטה יחד עם מיטב עורכי דין, בטענה שהשחיטה אינה גורמת סבל לבעלי החיים וכי חופש הדת מאפיל על זכויותיהם של בעלי החיים. בסופו של דבר הטענות נדחו על ידי בית הדין שאימץ את ההחלטה הבלגית ולמעשה סלל את הדרך ליתר מדינות האיחוד האירופי שמחויב כעת להחלטה.
בתוך כך, יו”ר הנהלת הסוכנות היהודית יצחק (בוז’י) הרצוג פרסם אתמול בעמוד הפייסבוק שלו, כי פנה לראשי מדינות באירופה, והבהיר להם שמעשה זה של איסור על שחיטה כשרה, כמוהו כהוצאה מחוץ לחוק של היהדות עצמה. הרצוג טוען שאיסור זה אף מטיל צל של חשד וחרפה על מסורת בת אלפי שנים, עליהם היהדות מושתת. לדבריו, סבו, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ”ל, אשר כיהן כרב הראשי הראשון לישראל, היה הרב הראשי של אירלנד בשנים 1921-1936. הרצוג הוסיף וטען שסבו המנוח הצליח לבלום יוזמה דומה לאיסור שחיטה כשרה, והוא מודע לתחושותיהם של סביו ושל כל הקהילה באותן שנים שקדמו למלחמה.
“קול קרא, והלכתי, הלכתי, כי קרא הקול”
ניתן להיווכח, כי בעשור האחרון וביתר שאת בעקבות המגיפה, ישנה עלייה חדה באנטישמיות כלפי יהודים באירופה: הן פיזית ומילולית והן ברשתות החברתיות, כפי שנכתב לעיל. ולכן, לא בכדי שיהודים רבים עלו לישראל בשנה האחרונה. כמאמר השיר של חנה סנש: “קול קרא, והלכתי, הלכתי כי קרא הקול. הלכתי לבל אפול”. משום כך, יהודי אירופה מקישים כי כפי הנראה אין להם מה לחפש יותר בתפוצות, ומקומם בציון. על פי דיווחים של הסוכנות היהודית, עלו לארץ למעלה מ-20 אלף יהודים מהתפוצות, כאשר חלק ניכר מהם נטש את מערב אירופה. לא זאת אף זאת, לפי נתוני הסוכנות, כרבע מיליון יהודים צפויים לעלות לארץ ישראל בין שלוש לחמש השנים הקרובות.
הנתונים הללו מאששים את מצבם של היהודים בתפוצות, שכן עוד זה מדבר וזה בא, ואיום נוסף מטיל אימה על חייהם של יהודי אירופה כאשר ישנם מאמצים לאסור על קיום טקס ברית המילה אותו מקיימים יהודים מתקופת המקרא. טקס שעדיין נחשב לחובה דתית ומהווה מעין טאבו. וכך למעשה, לצד מגיפת הקורונה אשר פרצה לחיינו בסערה ושינתה את העולם כולו, מדינות באירופה מנסות למנוע מיהודים לקיים פולחן דתי ולאפשר להם לקיים את מנהיגיהם.
בתוך כך, מהומה רבתי התפרצה בפרלמנט הבלגי, כאשר המפלגה הליברלית דמוקרטית העלתה הצעת חוק לשלילת מימון ממשלתי לברית מילה במדינה. לדברי חבר הפרלמנט היהודי מייקל פרייליך, בניגוד למוסלמים שמבצעים ברית מילה בבתי חולים, היהודים אינם משתמשים בכסף ציבורי כדי לממן את ברית המילה, שכן זהו טקס פרטי דתי, ולכן אין זה ראוי שאזרחי בלגיה יממנו זאת. אולם לא זאת הבעיה, אלא עצם העובדה שפוגעים בחופש הדת, ומעצירת מימון הדרך קצרה לחקיקה נגד טקס המילה. פרייליך טוען עוד שאקטיביסטים מימין ומשמאל מפחידים את הציבור, כאשר הם משווים את ברית המילה למילת נשים ולכאורה פוגעים בזכויות הילד כפי שלכאורה פוגעים בזכויותיהם של בעלי החיים באמצעות השחיטה הכשרה.
בדומה לבלגיה, מבקרי הטקס העתיק במדינות איסלנד, דנמרק ונורווגיה גורסים שהמעשה “אינו אנושי” ופועלים לאסור אותו על אנשים מתחת לגיל 18. כך למשל, הפרלמנט הדני שוקל לחוקק הצעת חוק המציעה לאסור ברית מילה שאינה רפואית. הנרי גולדשטיין, נשיא הקהילה היהודית בדנמרק טוען “שצעד זה הוא האיום החמור ביותר מאז מלחמת העולם השנייה על יהודי דנמרק”. כאמור, הפרלמנט הדני עתיד להצביע במהלך המושב הבא על הצעת החוק אותה הגיש מנהיג מפלגת השמאל הקיצוני ושר הפנים לשעבר סיימון אמיל.
המאבק במגיפה
על מנת לטפל בבריונים כמו אטילה, או קיצונים ובריונים ברשתות כמו אלו שתקפו את סגנית מיס צרפת, נדרש שינוי מהותי במדיניות של אותן ממשלות. מרופסות המובילה לכישלון בטיפול בתופעה, למדיניות תקיפה, אסרטיבית שלוקחת חלק פעיל במדיניות של הרשתות החברתיות. אותן רשתות שהפכו הלכה למעשה לכלי שרת עבור אותם גזענים, ניאו נאצים, אסלאמיסטים קיצוניים ואף מכחישי קורונה (נמנים תחת אותה קבוצה) כמו אטילה. זאת ועוד, נדרשת הגברת האכיפה כנגד אותם פורעים שתוביל להרתעה מצידם וכן שיתוף פעולה בין כלל גורמי הביטחון שיפעלו בסמכות שתוקנה להם לעצור מפגינים בולטים המשסים את ההמון ביהודים, ציונים ומדינת ישראל.
זאת ועוד, הרב מנחם מרגולין, נשיא האיגוד היהודי אירופאי טוען כי, מעבר לעובדה שעל הממשלות לגלות אסרטיביות כלפי אלה המעזים לבצע פשעים נגד יהודים, הדבר המשמעותי ביותר הוא חינוך לצד ההבטחה לחופש דת. לדבריו, הדור שזוכר את רצח ששת מיליון היהודים במחנות ההשמדה הולך ונעלם ולכן, ההיסטוריה של יהדות אירופה חייבת להיכלל בתוך תוכנית הלימודים בכל בית ספר בכל מדינה ברחבי היבשת.
מנגד, בישראל כבר ב-1986 חוקקו חוק איסור הכחשת השואה, כנגד כאלו המפרסמים בכתב או בעל פה “דברים המכחישים את המעשים שבוצעו בתקופת השלטון הנאצי ושהם פשעים כלפי העם היהודי או פשעים כלפי האנושות, או ממעיטים את ממדיהם, בכוונה להגן על מבצעי הפשעים הללו או להביע להם אהדה או הזדהות. דינו – מאסר חמש שנים”.
היות וממשלות אירופה מבינות את הצורך להיאבק באנטישמיות, הן מוכרחות לאמץ גישה אחידה באמצעות חקיקה מוסדרת שתעגן את המנהגים היהודיים בחוק, אך נדמה כי אזרחי אירופה סוברים שזכויות בעלי חיים חשובות לכאורה יותר מזכויות וחופש דת. כך למשל, פעילי זכויות אדם ואקטיביסטים קיצונים שטוענים כי טקס ברית המילה הינו מעשה השווה למילת נשים הכולל הטלת מום והשחתת איבר המין הנשי עד כדי אובדן חייה של הנערה במקרים מסוימים.
ואולם, ייתכן כי הקורונה היא רק אמתלה, ובעוד שחלק מהעולם כבר החל בתהליך של חיסון כנגד הנגיף שיום אחד עשוי להיעלם, האנטישמיות שהיא מחלה עתיקת יומין כאן להישאר לעוד הרבה מאוד זמן.
מכירת מטוסי החמקן (35–F) לאיחוד האמירויות והצוללות הגרמניות למצרים הם חלק מהליך טבעי של מירוץ חימוש בלתי פוסק באזור מאוים. מטרתו הינה הבטחת האינטרסים הביטחוניים של המדינות באזור בעקבות האיום מצד המשטר בטהראן. כל ההמולה התקשורתית סביב “פגיעה בביטחון המדינה” הינם ניסיון ליצור תודעה מצד התקשורת המתבררת ככוזבת, משום שהאיום המרכזי ביותר הוא הפעילות האיראנית במרחב, שכוללת בין היתר את מערך הטילים המדויקים של החיזבאללה בתוך לבנון וסוגיית הגרעין האיראני .
מיד לאחר החתימה על כינון יחסים רשמיים עם איחוד האמירויות ובחריין, דווח בתקשורת בארץ בקול תרועה אודות עסקת הנשק בין ארה”ב לאיחוד האמירויות הכוללת רכישת 50 מטוסי חמקן מסוג F35, אשר לכאורה עשויים לפגוע בעליונות של חיל האוויר הישראלי. הסיבות לכך הן: שהטכנולוגיות הללו עשויות לזלוג ליריבותיה של ארה”ב (סין ורוסיה) וכן שהדבר עשוי להגביר את מירוץ החימוש באזור. ואם לא די בכך, שר האנרגיה והתשתיות יובל שטייניץ שמכהן בקבינט הביטחוני, התבטא בשידור ברדיו לפני שבועיים, וטען כי קטאר עשויה לקבל אף היא מטוסים מסוג זה על אף התנגדותה של ישראל למהלך. עם זאת, אסקור מדוע למרות כל הטענות האמורות, הדברים אינם חמורים כפי שהם מוצגים בחלק מכלי התקשורת והתמונה שמוצגת לקוראים ולצופים הינה חלקית בלבד.
ציר הרשע בחסות איראן
האיום האיראני עודנו מרחף כעננה מעל ראשה של מדינת ישראל ובייחוד על המדינות הערביות המתונות שגובלות עם איראן, היות והרפובליקה האסלאמית ממשיכה לערער את היציבות באזור כולו. משטר האייתוללות אינו פוסק לרגע ממירוץ החימוש לעבר פצצת גרעין (קרוב מתמיד) ואינו חדל ממאמציו להתעצם צבאית. מאמצים אלו נובעים מהעובדה שאיראן רואה עצמה כמובילת האסלאם השיעי במזרח התיכון, ולכן חרף מצבם הכלכלי הקשה והעובדה שהמטבע האיראני צנח בחודשים האחרונים והגיע לשפל חסר תקדים, הם נחושים ביצוא המהפכה. כך למשל, לאחרונה דווח על ידי סוכנות הידיעות הלאומית של האו”ם, שאיראן החלה לבצע עבודות בנייה ושיקום במתקן הגרעין בנתנז שניזוק קשות בחודש יוני האחרון כאשר פיצוץ מסתורי השמיד חלק ניכר מהמבנה שמכיל צנטריפוגות אשר אמורות להעשיר אורניום בקצב מהיר.
נוסף על כך, בעוד שבארץ גופי התקשורת ממשיכים לפמפם את סוגיית מכירת המטוסים ואף טוענים שהיא חמורה עשרות מונים מסוגיית מכירת הצוללות הגרמניות למצרים (“פרשת כלי השיט והצוללות”), מועצת הביטחון של האו”ם הסירה את האמברגו על מכירת נשק לאיראן בחודש שעבר (18 באוקטובר). כתוצאה מכך, האיראנים יבצעו עסקת ענק מול רוסיה הנאמדת ב-21 מיליארד דולר, כאשר הם מתכוונים לרכוש ציוד לווייני, מערכות הגנה אווירית מסוג S300 וכן מטוסי קרב מסוג סוחוי סופר ג’ט.
מתקן הגרעין בנתנז, ארכיון | צילום: רויטרס, חדשות
הנס מורגנטאו (אבי אסכולת הריאליזם), מתאר בספרו הידוע “פוליטיקה בין האומות”, כי יחסים בינלאומיים מעוצבים באמצעות מאבק בין מדינות להשגת עוצמה ושלום. כלומר, מדינות פועלות מתוך רצון להשיג עוצמה על מנת להבטיח את האינטרסים שלהם, כאשר האינטרס החיוני ביותר הינו ביטחון. בתוך כך, לא ניתן להתעלם מהתמורות חסרות תקדים אשר משנות את פני המזרח התיכון והעולם הערבי, שהלכה למעשה התחלק לשני מחנות בעקבות התעצמותה של איראן ושאיפותיה הרדיקליות להגמון באזור כולו. צד אחד, המתון בהובלת ארה”ב הכולל את ישראל, סעודיה, מצרים, ירדן, בחריין, איחוד האמירויות, מרוקו שעוד לא יצאה מהארון ואף סודן שהצטרפה לא מכבר. מנגד, המחנה הרדיקלי בהובלת איראן השיעית, הכולל את סוריה (מה שנשאר ממנה), לבנון תחת החיזבאללה, עיראק, תימן קטאר ועזה (להוציא את טורקיה שמהווה איום על ישראל אך לא משתייכת למחנה הנ”ל).
“העליונות האווירית הישראלית תפגע”, האומנם?
נשוב ל-ראיון של השר שטייניץ. מדבריו עולה שאיחוד האמירויות היו רוכשים את מטוסי החמקן עם ובלי קשר להסכם עם מדינת ישראל (הם מנסים כבר 6 שנים). זאת ועוד, שטייניץ ציין, כי מטוסי החמקן מוגבלים בטווח הפעולה שלהם, וכדי להגיע לישראל, עליהם לבצע בדרך שני תדלוקים, דבר שיקשה עליהם מאוד באם ירצו לתקוף. ואולם, הדבר המשמעותי ביותר הוא העובדה שאיחוד האמירויות נמצאת במתיחות מול איראן ולא מול ישראל. רוצה לומר, ישראל ואיחוד האמירויות משלבות ידיים מול טהרן. במאמר שפרסמתי אודות “נרמול היחסים עם איחוד האמירויות: ביטחון ישראל ויציבות האזור קודמים להחלת ריבונות” (מתאריך ה-27 באוגוסט 2020), ציינתי את התקיפה האיראנית על שדות הנפט הסעודיים שהשביתו 50 אחוזים משדות הנפט של הממלכה.
איחוד האמירויות שחוששים (ובצדק) מהתוקפנות האיראנית במפרץ שחצתה שיאים חדשים בעקבות הסכם הגרעין ב-2015, אינם מעוניינים להיות הבאים בתור ולכן מבקשים להצטייד ולהיערך בהתאם בכדי לשמור על ביטחונם. ראוי לציין שהם נמצאים מול האמריקאים במשא ומתן כבר מספר שנים בנוגע לכך. נתון נוסף שהתקשורת מתעלמת ממנו הוא שכיום מדינת ישראל היא זאת שמובילה את חזית המאבק מול האיראנים (בגיבוי ותמיכה אמריקאית) באופן גלוי וסמוי הן בסוריה והן במקומות אחרים שהשתיקה יפה להן. זאת כחלק ממדיניות המב”מ (המערכה שבין המלחמות) שישראל מנהלת כבר מספר שנים, בכדי להרחיק את המלחמה הבאה ככל הניתן ועל מנת למנוע את ההתעצמות הצבאית של חיזבאללה ושלוחותיה של הרפובליקה האסלאמית.
נוסף על כך, אלו הטוענים שנתניהו פוגע בביטחון המדינה ואפשר את העסקה הזאת ביודעין טועים ומטעים. אחת מהבטחות הבחירות של הנשיא טראמפ לפני בחירתו ב-2016 אשר הפכה להיות סלוגן הייתה, כי “הוא יהפוך את אמריקה לגדולה שוב”. בכדי ליישם את אותה אמרה ידועה, טראמפ פעל לכך שארה”ב תקיים עסקאות נשק שיכניסו המון כסף לכלכלה האמריקאית, בייחוד בימים שבהם יש משבר בריאותי וכלכלי גדול (באומרו יש להם את הכסף). זאת ועוד, למרות הידידות הגדולה שהתחזקה באופן ניכר בין ישראל לארה”ב תחת ממשל טראמפ, ישראל אינה יכולה להתערב באינטרסים הבסיסיים של ארה”ב.
מעבר לכך, ישנו חוק בארה”ב שמציין במפורש כי הממשל מחויב לשמור על העליונות הצבאית של ישראל ולכן ישראל לא תפגע מכך צבאית. ולראיה, לאחרונה דווח כי שר ההגנה האמריקאי נחת בישראל ועדכן את שר הביטחון גנץ, שארה”ב תמכור לישראל “חבילת פיצוי” הולמת בתצורת: מטוסי חמקן מסוג 22-F וכן פצצות מדויקות חודרות בונקרים. לא זאת אף זאת, התעשייה האווירית חשפה לפני כשבועיים מערכת מכ”ם חדשה אותה פיתחה לאיתור וזיהוי מטרות אוויריות. מערכת המכ”ם הזאת עשויה גם להתחקות אחר מטוסי ה-35-F ואף אחר כטב”מים (כלי טיס בלתי מאוישים.
מחזור “פרשת הצוללות“
כאמור, כפי שישראל אינה יכולה להתערב בענייניה האישיים של ארה”ב הנוגעים לאינטרסים חיוניים, אזי על אחת כמה וכמה אין היא יכולה להתערב באינטרסים של ממשלת גרמניה. על פי פרסום באתר “גלובס”, קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל העניקה ערבויות שיתרונה הצבאי של ישראל יישמר למרות העסקה המדוברת. עם זאת מרקל טענה שהעמדה הישראלית חשובה, אך אינה מכרעת. דהיינו, גרמניה תפעל בסופו של דבר בהתאם לאינטרסים והשיקולים שלה, ולאחר מכן תיתן את הדעת בנוגע לעמדתה של ישראל. כמו כן, על פי גורם ישראלי בכיר, אותן צוללות מדוברות נמכרו למעל 20 מדינות והמצרים יוכלו להשיג צוללות מסוג דומה ממדינות אחרות.
ראוי לציין, שעסקת הצוללות עם המצרים החלה בתקופת כהונתו של הנשיא אובמה, כאשר הממשל האמריקאי תחתיו הבטיחו שהיתרון הישראלי יישמר. נוסף על כך, במערכת הביטחון התקבלה ההחלטה שלא להתנגד לעסקה המדוברת, כיוון שהייתה חלק ממהלך גיאופוליטי אסטרטגי בין ישראל לנשיא מצרים הגנרל א-סיסי שהוביל לשיתוף פעולה בין שתי המדינות הכולל מאבק בדאע”ש סיני ולחץ ישראלי על ארה”ב שלא לעצור את הסיוע הביטחוני למצרים. ואולם הדבר החשוב ביותר הוא פתיחת הדלת מצד המצרים לעולם הערבי המתון.
צוללת של חיל הים, צילום: אלעד גרשגורן, מתוך אתר כלכליסט
פועל יוצא של האיום האיראני, מביא בסופו של דבר למירוץ חימוש בלתי פוסק, שאמור להבטיח את שלומם וביטחונן של אותן מדינות שחוששות מאיראן וגרורותיה ולכן באם לא ירכשו מטוסים מהאמריקאים, הן יפנו לרוסים או לסינים ובהתאמה גם עם הצוללות. במידה והמצרים לא ירכשו צוללות מהגרמנים שאמורות להבטיח את ביטחונן, אלו יפנו למדינות אחרות שכן יסכימו למכור. נקודה נוספת שחשוב לציין, עדיף שאותן מדינות המשתייכות לקואליציה הפועלת יחד עם ישראל נגד ציר הרשע, ירכשו נשק (בין אם זה צוללות או מטוסים) עם טכנולוגיה שאינה זרה לישראל ולצבא וכך ניתן יהיה למעשה להתכונן טוב יותר לתרחישים שונים ומגוונים.
נוסף על כך, במאמר שהתפרסם בעיתון הארץ, כתב האלוף במיל’ יעקב עמידרור, ראש המלל לשעבר שמעורה בפרטים, כי בניגוד לישראל, מצרים רוכשת את הצוללות מהגרמנים תמורת כסף מלא, ולכן באם גרמניה הייתה מסרבת למכור, המצרים היו פונים לדרום קוריאה, יפן, צרפת, רוסיה או סין שמייצרות צוללות דומות. משום כך, עדיף שהמצרים ירכשו תוצרת מוכרת לישראל, כך שתוכל להעריך את האיומים ברמת דיוק גבוהה, במקום למתוח את זרועות מערכת הביטחון על מנת שזאת תנסה להשיג את אותה טכנולוגיה זרה שאינה מוכרת למערכת ולצבא.
דוגמא מובהקת למאמציה של מערכת הביטחון הישראלית להתחקות אחר טכנולוגיה זרה שאיימה על מדינת ישראל, הינה בשנות ה-60 של המאה הקודמת. באותה תקופה האיום המשמעותי ביותר כלפי ישראל היה מטוס תוצרת סובייטית מסוג “מיג-21”, שהטכנולוגיה שלו הייתה סודית לחלוטין עבור המערב כולו שחשש מהסובייטים. המטוס אף הועבר על ידם למספר מדינות ערב. המטוס היה חזק מאוד, מהיר, קטן וסודי לחלוטין.
מיותר לציין, כי צה”ל היה צבא אחר לגמרי ממה שמוכר לנו היום. מעבר לכך, שבאותה עת לא היה כל סיוע מצד האמריקאים. כדי להתמודד עם האיום המוסד הישראלי ביצע את הבלתי אפשרי, כאשר במצע הרואי גייס לשורותיו טייס קרב ממדינה עוינת שהנחית מבסיס צבאי זר בשטח ישראל מטוס מסוג מיג-21 במבצע שהדהד בישראל והדהים את ארה”ב ואת ארגוני הביון במערב. כתוצאה מהבאת המטוס לארץ, ניתן היה ללמוד אותו, את ביצועיו ואת נקודות התורפה שלו, מה שאפשר לישראל להתכונן טוב יותר לפני מלחמת ששת הימים.
ניתן לומר אפוא, כי מכירת מטוסי החמקן לאיחוד האמירויות והצוללות הגרמניות למצרים הינם חלק מהליך טבעי של מירוץ חימוש בלתי פוסק באזור מאוים. מטרתו הינה הבטחת האינטרסים הביטחוניים של המדינות בעקבות האיום מצד המשטר בטהראן הכולל את ציר הרשע השיעי רדיקלי. כל ההמולה התקשורתית סביב “פגיעה בביטחון המדינה” הינם ניסיון ליצור תודעה מצד התקשורת המתבררת ככוזבת, שקרית וחלקית במקרה הטוב, משום שהאיום המרכזי ביותר על ישראל הינו הפעילות האיראנית במרחב, שכוללת בין היתר את מערך הטילים המדויקים של החיזבאללה בתוך לבנון וסוגיית הגרעין האיראני. כמו כן, בראיון שקיימה אמש בחדשות 12 השדרנית יונית לוי עם השגריר האמירתי בארה”ב, הוא טען שלא הייתה הסכמה ישראלית למכירת המטוסים טרם נחתמו ההסכמים ורק לפני שבועיים כאשר הובטח לישראל שהיתרון הישראלי יישמר. וכפי שנאמר, ההר הוליד עכבר.
https://www.mako.co.il/news-world/2020_q4/Article-827cde01983b571026.htm
הראיון עם שגריר איחוד האמירויות בארה”ב על הסכם הנורמליזציה
ד”ר מייקל אורן, שגריר ישראל בוושיגנטון בתקופת הנשיא אובמה בשנים 2009-2013, גולל בספרו: “בן ברית: חיי כגשר בין ישראל לארה”ב”, אודות מערכת היחסים העכורה שהייתה בין ממשל אובמה לממשל בישראל תחת רוה”מ בנימין נתניהו ולא בכדי.
כך למשל, אובמה הדמוקרט בחר במכוון לשאת את נאומו הראשון מחוץ לארה”ב דווקא בקהיר ולא בישראל בעלת בריתה החשובה ביותר. נאומו המפורסם (התחלה חדשה) היה אמור להביא לכאורה שינוי במדיניות כלפי העולם הערבי והמוסלמי שבאה לידי ביטוי לאחר מכן ברופסות כלפי איראן עם הסכם הגרעין שזירז את התעצמותה של איראן לעבר פצצת גרעין ואף הביא אותה להיות יותר אגרסיבית בעקבות ההסכם.
זאת ועוד, אחת הסכנות הגלומות במערכת היחסים העכורה בין שני הממשלים, הייתה בכך שהעניקו רוח גבית לאויבנו שזיהו בכך פירצה וסימן לחולשה, ולמעשה ניתן לפגוע בישראל ובארה”ב.
מנגד, 8 שנים לאחר אותו נאום, הנשיא טראמפ הפך את היוצרות ולמעשה חיזק את מערכת היחסים מול ישראל במעשים ולא בדיבורים: העביר את השגרירות האמריקאית לירושלים, ביטל את הסכם הגרעין המסוכן שנחתם מאחורי גבה של ישראל מול האויבת הגדולה ביותר שלה: איראן! ולקינוח הביא הסכמי שלום היסטוריים עם איחוד האמירויות, ובחריין, כאשר הזרוע עוד נטויה.
על מנת להמשיך את המדיניות הזאת שאכן תבטיח את הפיכתה של ארה”ב לגדולה שוב למרות כל הקשיים העומדים בדרך, שתפסיק את הכניעה המבישה כלפי העולם המוסלמי ואף תחזק אף את מעמדה של ישראל, וכן את את מערכת היחסים בין השניים, חשוב מאוד שטראמפ ימשיך לכהונה נוספת של 4 שנים.
Hamas organization internalized that Hezbollah managed to create a state of mutual deterrence in the face of the IDF’s strength, despite obvious power gaps in comparison. In other words, Hezbollah serves as a “role model” in creating an asymmetrical equation for Hamas
The Disengagement Plan was implemented in 2005 by the former Prime Minister Arik Sharon. Its main goal was to be on the initiating side and help Israel reduce the friction with the Palestinians by leaving the Gaza strip. In other words, Israel was no longer responsible to the entity called Gaza strip.
The rocket threat
As a result of Israel no longer controlling the territory, Hamas initiated an accelerated military intensification process. As a result the range of the organization’s rocket has increased dozens of times, and so has the size of their battle head. For example, on March 25, 2019, the State of Israel woke up to a reality in which the organization’s rocket hit a house in the Sharon (Moshav Mishmeret) about 75 miles from the Gaza Strip (it was launched from the southern Gaza Strip on the border with Egypt) and fortunately left only a few wounded.
The threat of the tunnels
As mentioned above, the organization’s ability to intensify militarily has remarkably improved not only in the rocket aspect, but also through a branched tunnel system that has become a strategic weapon and a significant threat to Israel.
Under the auspices of IDF’s Disengagement, Hamas managed to dig a 700-yard-long offensive tunnel (out of which 270 were in Israeli territory, in the Kerem Shalom area) and carried out the first abduction attack in which soldier Gilad Shalit was taken captive. Additional offensive tunnels that penetrated into the territory of the State of Israel and in fact violated its sovereignty were later uncovered by the Israeli security forces.
The “Nature reserve” thereat
During the Second Lebanon War, the IDF had to deal with Hezbollah’s “nature reserves“. These were in fact underground outposts set up by the organization, which served as munitions depots, rocket launch stations, command pits between the combat areas and even as an escape route when needed.
According to a report by the State Comptroller published after Operation Protective Edge, Hamas effectively adopted the Hezbollah model and systematically and thoroughly built underground combat and clearance complexes in urban areas, which became central to the organization’s combat concept.
It can be said that there are clear similarities between the Unilateral Withdrawal from the security zone in southern Lebanon in 2000, and the withdrawal from the Gaza Strip in 2005. One consequence of the withdrawals led to the intensification of terrorist organizations in both north and south. After the IDF withdrew from the security zone in Lebanon, Hezbollah captured the area and began building up its rocket capabilities, with the organization currently holding 150,000 missiles against Israel, and establishing underground tunnels system it built before the Second Lebanon War.
Hamas organization internalized that Hezbollah managed to create a state of mutual deterrence in the face of the IDF’s strength, despite obvious power gaps in comparison. In other words, Hezbollah serves as a “role model” in creating an asymmetrical equation for Hamas. In fact, the organization managed to leverage the rockets and the array of tunnels into a strategic threat, and even as a weapon that breaks equality with the State of Israel.
Despite the fact that the State of Israel has not achieved any of the Disengagement Plan goals, and may have lost in the areas reviewed above, there is still a feeling that the people of Israel “internalized” that the call out of the national camp before the evacuation was real: evacuating the Gaza Strip will bring terrorism closer to us and not the other way around.
In addition, the Disengagement which former Prime Minister Ehud Barak carried out 5 years earlier, from the security zone in southern Lebanon, inevitably brought a “balance of terror” against the State of Israel against Hezbollah and even against Hamas. Only, unlike then, today the general public understands: no more unilateral withdrawals and no more handing over territories and deporting Jews from their homes.
השייח אחמד יאסין היה דמות בעלת חזות מתעתעת, כך העיד ראש השב”כ לשעבר וח”כ אבי דיכטר, אחד מהאנשים שדחפו יותר מכול לחיסולו של מייסד תנועת החמאס. מחד האיש כחוש בעל קול חלוש ולעיתים אף לא מובן בדיבורו, סובל מקשיי נשימה כשהוא מרותק לכיסא גלגלים כשזקנו הארוך מעטר את פניו. מאידך, האיש אשר הקים את הארגון בביתו ששכן במחנה הפליטים שאטי שברצועה, הוביל והנהיג אותו על פי דרך הג’יהאד (מלחמת קודש) והיה אחראי על מותם של ישראלים רבים (מתוך הספר חיסול ממוקד: שב”כ המבצעים הגדולים). לאחר ניסיון התנקשות כושל, ישראל הצליחה בסופו של דבר, לחסלו באמצעות טילי הלפייר שנורו ממסוקי קרב ישראלים ב-22 במרץ 2004, לאחר שהתקבלה החלטה מצד ראש הממשלה המנוח אריק שרון.
מלבד העובדה שחיסולו של יאסין הרעיד את אמות הסיפים בקרב ארגוני הטרור הפלשתיניים, ראוי לזכור ששיטה זאת הינה כלי למיגור תופעת הטרור, אך לא מהווה פתרון ממשי. ראש השב”כ לשעבר עמי אילון, התבטא בעבר באומרו שסיכול ממוקד אינו יכול לחסל רעיון, או אידיאולוגיה. אילון אף טען שחיסול ממוקד הינו פתרון נקודתי אך לא מעניק פתרון אסטרטגי לבעיות הטרור. כפי הנראה, לגבי יאסין אילון צדק, כיוון ששורשיה של התנועה ניטעו בזכות יאסין עמוק בקרקע.
נוסף על הרצון מהצד השני לנקמה, ישנו קושי מוסרי בחיסולים ממוקדים בשל החשש מפגיעה בחפים מפשע, בעגה הצבאית: “בלתי מעורבים” יתר על כן, חיסול ממוקד עשוי לגרום למשבר דיפלומטי מול מדינות זרות שעל אדמתן מבוצע החיסול. הדוגמא המובהקת ביותר היא, ניסיון החיסול הכושל של ראש הלשכה המדינית של חמאס, חאלד משעל, על ידי סוכני מוסד בעמאן שבירדן. בעקבות ניסיון החיסול הכושל (באמצעות הזרקת רעל), התפתח משבר דיפלומטי קשה בין ישראל לירדן. משעל אושפז בבית חולים והמלך חוסיין שזעם על התקרית, דרש “תמורה הולמת” כדי שיוכל להכיל את זעמם של האזרחים הירדנים פלסטינים, תוך שהוא מאיים להוציא להורג את סוכני המוסד, באם משעל ימות. בסופו של דבר אחד מהסוכנים (מישקה בן דוד) הזריק את הנוגדן לרעל והציל את חייו של משעל שנותר עד היום בתפקידו. למעלה מזה, בכדי לרצות את הירדנים ישראל נאלצה לשלם מחיר כואב ושחררה את השייח אחמד יאסין לאחר 8 שנות מאסר בלבד (מתוך מאסר עולם ועוד 15 שנה).
דוגמא נוספת שהביכה את מדינת ישראל ויצרה תקרית דיפלומטית היא חיסולו של מחמוד אל מבחוח (ינואר 2010) פעיל חמאס שתפקידו היה לדאוג לרכש של הארגון. מבחוח חוסל בדובאי על ידי סוכני ביון זרים המיוחסים למוסד הישראלי. הללו השתמשו בדרכונים כפולים של ישראלים אמיתיים ותועדו על ידי מצלמות האבטחה של המלון, לאחר שעלו עם היעד המבוקש במעלית), החיסול בוצע בחדרו שבמלון, באמצעות הזרקת רעל קטלני לגופו. בפועל מטרת הפעולה אמנם הושגה, אך הביאה לכדי תקרית דיפלומטית ולמתיחות עם איחוד האמירויות באותה עת. בנוסף, שיטות הפעולה של המוסד לכאורה נחשפו ואילצו אותו לבצע התאמות לפעמים הבאות.
זאת ועוד, סיכול ממוקד עשוי להוביל להסלמה שתתפתח לסבב לחימה או מבצע צבאי ואף מלחמה רבתי. כך למשל, חיסולו של מפקד הזרוע הצבאית של החמאס אחמד ג’עברי בשנת 2012, הביאה לעימות אלים ולפרוץ מבצע “עמוד ענן” כשנתיים וחצי בלבד אחרי מבצע “עופרת יצוקה”. כך גם, חיסולו של חלפן הכספים של החמאס אחמד חודרי בחודש מאי אשתקד הביאו את מערכת הביטחון לכדי דריכות רבה מחשש להסלמה. חודרי היה אמון על העברות הכספים מאיראן לארגוני הטרור ברצועה, דרך חברת החלפנות שבבעלותו: “חאמד ללצראפה/ אלופאק”, שהוכרזה כארגון טרור על ידי ישראל בחודש יוני 2018.
“ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד לכלותם”
חרף כל הנאמר לעיל, היתרונות שבסיכול הממוקד עולים על פני החסרונות שבהם. ראשית, חיסולים ממוקדים משמרים את יכולת ההרתעה של צה”ל, אשר מהווה נדבך מרכזי בתפיסת הביטחון של מדינת ישראל. כאמור, הרתעה היא מונח שברירי וקשה לאמוד או לכמת אותו, אולם פירושו שהאויב יתפוס שאם יחליט לפעול נגדך, אזי הנזק שיגרם לו יהיה גדול מן הרווח שיוכל להשיג ולמעשה יוטב לו אם ימנע מלפעול בפעולה צבאית נגדך. זאת כמובן בהנחה שהאויב פועל לפי היגיון של עלות/ תועלת. כידוע כחלק מהמב”מ (מערכה שבין המערכות) ישראל פועלת בתוך סוריה המתפוררת בכל אימת שנחצים הקווים האדומים אותם הגדירה. כך למשל, על פי פרסומים זרים ישראל השמידה בעיר חלב שני מבנים ששימשו ככל הנראה כמפעל לייצור טילים מדויקים.
שנית, החיסול הממוקד מביא את המחבלים למנוסה תמידית, וכן לפגיעה בארגון הטרור ובתשתיות שלו. על פי מאמר שפורסם בוושינגטון פוסט בשנת 2011, נטען כי כאשר הכוחות המיוחדים האמריקאים חיסלו את אוסאמה בן לאדן, נמצאו כתביו אשר חיזקו את האפקטיביות של הסיכולים הממוקדים. בן לאדן כך נחשף, התקשה מאוד נוכח התקפות הכטב”מים באזורים השבטיים בפקיסטן. הוא כינה זאת “מלחמת מודיעין” וטען שזה הנשק היחיד שפגע בהם, שכן פעילי הארגון הלינו שאין ביכולתם להתאמן או לגייס כוחות חדשים כיוון שתנועתם הוגבלה באופן משמעותי ואף לא יכלו לשמור על דרכי תקשורת תחת האזור החשוף לאש האמריקאית. כמו כן, מעבר לחיסולים מהאוויר בוצעו סיכולים ממוקדים גם על ידי כוחות מיוחדים קרקעיים.
שלישית, חיסולים ממוקדים מבוצעים לרוב כאשר מתקבל מידע מודיעיני מהימן “שהיעד” המבוקש עומד לשלח מחבלים שיבצעו פעולות, אשר יביאו לפגיעה מהותית ובטווח זמן מיידי באזרחים חפים מפשע. כלומר, השימוש בכלי הזה ייעשה על מנת לסכל את הפגיעה, זאת לאחר שנשללו כלל האפשרויות האחרות וכן תוך כדי צמצום למינימום האפשרי של פגיעה באזרחים בלתי מעורבים. למעשה, החיסול הממוקד באשר הוא, מוכיח את עליונות המודיעין הישראלי ומאיים כמו עננה מעל ראשם של המשחרים לפגוע במדינת ישראל ובאזרחיה, שמבינים שלא לעולם חוסן. כפי ששר הביטחון לשעבר נפתלי בנט התבטא לאחר חיסולו של בכיר הגיהאד האסלאמי אבו אל עטא: “כל מחבל וכל יזם טרור יידע שהוא נושא על גבו טיימר לסוף חייו”. במקביל, דובר צה”ל לשעבר רונן מנליס טען כי “הסיכול התבסס על מידע מדויק שהעביר שב”כ, זאת לאחר שאספנו על היעד מודיעין במשך תקופה ארוכה וכי יש לנו מודיעין על פעילים נוספים”. הווה אומר, בכדי לסכל מבוקש בכיר כזה או אחר דרושה יכולת מודיעינית גבוהה מאוד. בד בבד, נדרש גם עיתוי מתאים, שכן, מבוקשים בכירים יודעים שארגוני הביון עוקבים אחריהם ולכן פועלים הרחק מאור הזרקורים ובמשנה זהירות בכדי לא להוות מטרה לכטב”מים.
יתרון נוסף משמעותי של החיסול הממוקד הוא, שלעיתים ישנם בכירים בעלי כישורים ויכולות כה גבוהות עד כי לאחר שפוגעים בהם קשה ואף בלתי אפשרי למצוא להם מחליף ראוי. כמובן שיש דוגמאות הפוכות כמו מנהיג חיזבאללה הקודם עבאס מוסאווי שספק כמה הציבור הישראלי זוכר ומכיר אותו, אולם מחליפו השייח חסן נסראללה מוכר היטב. נסראללה הכריזמטי הפך את חיזבאללה מארגון טרור בינוני ל”צבא טרור” ובעל אחיזה איתנה בלבנון כולה. מארגון טרור בינוני ל”צבא טרור” ובעל אחיזה איתנה בלבנון כולה.
מנגד, איש המבצעים ורמטכ”ל חיזבאללה לשעבר עימאד מורנייה היה בעל תעוזה רבה, יצירתי ומבריק בצורה יוצאת דופן. חיסולו בשנת 2008, יצר חלל עמוק שגם לאחר חיסולו כאשר מינו שלושה אנשים שונים, הללו לא הצליחו להביא לידי ביטוי את יכולותיו של האיש שעמד מאחורי שורה ארוכה של פיגועים כלפי ישראלים, אמריקאים וצרפתים. ביניהם, הפיגוע הקשה בשגרירות הישראלית בבואנוס איירס בשנת 1992 ובבניין הקהילות היהודיות ב-1994 בבואנוס איירס, שהוא היה אמון עליהם. כמו כן, מורנייה היה אחראי על פיגוע החטיפה בגזרת הר דוב בשנת 2000, וכן על חטיפת שני חיילי המילואים: אהוד גולדווסר ואלדד רגב, שהביא לפרוץ מלחמת לבנון השנייה.
נדמה היה שישראל וויתרה על הכלי האפקטיבי הזה, עד לחיסולם של אבו אל עטא וחודרי. הסיבה לכך נעוצה בראש ובראשונה במצב הביטחוני הנוכחי, שאינו דומה כהוא זה למצב הביטחוני של תחילת המילניום, כאשר ישראל הייתה עסוקה עד מעל הראש במאבק חסר פשרות נגד ארגוני הטרור הפלשתיניים. כפי הנראה פיגועי התאבדות הכוללים מראות של אוטובוסים מתפוצצים הם נחלת העבר בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל, אך באותה תקופה כאשר כל יום דם יהודי נשפך ברחובות, היה זה האך טבעי להשתמש בחיסולים ממוקדים כדי להפחית את כמות הפיגועים. בנוסף, כניסתו של הרמטכ”ל כוכבי לתפקיד הינה משב רוח מרענן למדיניות ההתקפית של צה”ל שלא מהסס לפגוע בפעילים של ארגוני הטרור הן מצפון והן מדרום גם במחיר של הסלמה והדרדרות לכדי מבצע צבאי.
ניתן לומר, שהסיכולים הממוקדים חזרו להיות חלק מהאופציות העומדות לרשות מערכת הביטחון במאבק של ישראל הן מול חיזבאללה והן מול החמאס והג’יהאד האסלאמי בעזה. יתרה מכך, לדעת בכירים רבים במערכת הביטחון הסיכול הממוקד הינו הכלי היעיל והאפקטיבי ביותר לטיפול ב-“פצצות מתקתקות”, רגע לפני שיגור רקטות, שכן הוא מונע ניסיון פגיעה באזרחים ישראליים ובאורח חייהם התקין, ואף מרתיע אותם נוכח העובדה שזה עשוי להיות השיגור האחרון שלהם. כמו כן, ניתן להיווכח שכחלק מהמב”מ ישראל אינה נרתעת ופועלת באגרסיביות ובנחישות בכדי למנוע את ההתבססות האיראנית בסוריה, גם במחיר של חיסול פעילים כדוגמת פעיל חיזבאללה – עלי כאמל מוחסן ג’וואד שנהרג בתקיפה ישראלית בנמל התעופה הבינלאומי בדמשק. כלומר, כאשר בכל הנוגע לקוויה האדומים של ישראל, היא לא מהססת לפעול כולל חיסול פעילים, מה שעשוי לדרדר את המצב הביטחוני (ישראל נמצאת כבר למעלה מחודשיים בדריכות גבוהה בצפון) לעימות צבאי רחב. פועל יוצא של כל אלו הוא שמאזן ההרתעה של צה”ל נשמר אל מול אויביה, כאשר ישראל פועלת בכל עת בנחישות ובתקיפות מול התמנון האיראני וזרועות התמנון שלו.
בעקבות ההצהרה על הסכם נורמליזציה וכינון יחסים רשמיים עם איחוד האמירויות, ששוכנת במפרץ הפרסי, הודיע רוה”מ נתניהו כי “אין שום שינוי בתוכנית שלי להחיל ריבונות בתיאום מלא עם ארה”ב”. כאמור, בקרב חוגי הימין הדבר מתפרש כהפרת הבטחת הבחירות של נתניהו בשלוש מערכות הבחירות האחרונות. כך למשל, בכנס בחירות של הליכוד בבית שמש ב-4 בפברואר 2020, טען נתניהו כי במידה והליכוד ינצח את הבחירות, הוא יחיל את החוק הישראלי על כל היישובים היהודיים בבקעת הירדן וביהודה ושומרון. ראוי לציין, שנתניהו ניסה להוביל מהלך מהיר על ידי החלטת ממשלה, עוד לפני הבחירות, אולם הלה קיבל אור אדום מהאמריקאים, זאת לאחר שג’ראד קושנר חתנו ויועצו של טראמפ הצהיר כי הוא מצפה שישראל תחיל ריבונות רק לאחר הבחירות בישראל.
בתוך כך, גם במערכת הפוליטית לא חסכו במילים בשל העיכוב. שר הביטחון לשעבר נפתלי בנט, טען שזה טרגי שנתניהו החמיץ הזדמנות של פעם במאה שנה להחיל ריבונות על ההתיישבות הישראלית. בנוסף, ח”כ בצלאל סמוטריץ טען שההישג האדיר לכאורה של נתניהו, פירושו וויתור על החלת הריבונות הישראלית והחייאה מחדש של שיח שתי המדינות לשני עמים שהשמאל ניסה להשריש במשך שנים. זאת ועוד, במאמר שפרסם אמיר אביבי מתנועת “הביטחוניסטים”, נטען כי ההסכם הוא חשוב למדיניות האסטרטגית של ישראל, שאמור להוות מהלך משלים לריבונות ולא לבוא במקומה. ואולם, מי שתקף באופן הבוטה ביותר את רוה”מ נתניהו, הוא ראש המועצה האזורית שומרון, יוסי דגן. הלה טען שנתניהו רחוק כפסע מאובדן אמון מוחלט של המחנה הלאומי, שהתגייס כולו לבחור בו על סמך הבטחתו להחיל ריבונות מלאה על כל היישובים.
למרות האכזבה הניכרת בקרב מצביעי הימין על חלון ההזדמנויות שלא מומש, ראוי לזכור שהדבר החשוב ביותר שעומד כרגע על הפרק הינו האיום האיראני. הסכם השלום והנורמליזציה עם איחוד האמירויות הביא ליצירת קואליציה של מדינות ערב המתונות בהובלת ישראל וארה”ב אל מול הציר הרדיקלי בראשות איראן הכולל את חמאס, חיזבאללה בלבנון, והניסיון האיראני להתבסס בתוך סוריה המתפוררת. במאמר שבו כתבתי על המאמץ הישראלי לעצור את הגרעין האיראני, פירטתי שהאיראנים עד לפני התקיפה בנתנז היו רחוקים כפסע מהגעה לפצצת גרעין. יתרה מכך, דו”ח אמ”ן השנתי מתאר את חודש ספטמבר כקו האדום שבו איראן עשויה לחצות את הסף ולהגיע לפצצת גרעין. כתוצאה מכך, היחסים בין ישראל לבין איחוד האמירויות עלו שלב אחד קדימה בכך שנחשפו לעולם כולו, כאשר הם מצהירים קבל עם ועדה, על כינון יחסים רשמיים על כל המשתמע מכך. יתרה מכך, השבוע התבשרנו שמזכיר המדינה האמריקאי מייק פומפאו, לאחר ביקורו בישראל, מתכנן ועידת שלום אזורית באחת מנסיכויות המפרץ, כאשר המשתתפות יכללו את: עומאן, מרוקו, סודאן וצ’אד.
כאמור, האיום האיראני אינו מופנה כלפי מדינת ישראל ותו לא, אלא כלפי מדינות המפרץ ששוכנות בסמוך לאיראן. לא בכדי, טען שר המודיעין אלי כהן כי מתקיימים מגעים עם מדינות נוספות וביניהן בחריין ועומאן, שכן הללו חוששות מאיראן בעלת נשק גרעיני, והאיום הזה מקרב בינן לבין ישראל שמובילה את המאבק באיראנים. דוגמא מובהקת לתוקפנות האיראנית ממנה חוששות מדינות המפרץ, היא התקיפה האיראנית על שדות הנפט של סעודיה בספטמבר האחרון. המתקפה בוצעה על ידי שני נחילי כטב”מים שהביאו להרס כה גדול, עד שהשמידו 50 אחוזים מיצוא הנפט של הממלכה. זאת הייתה מתקפה הרסנית ומדויקת (ללא נפגעים בנפש), הממחישה את התעוזה הרבה של האיראנים, כאשר הכטב”מים הצליחו לחמוק ממערכות המכ”מ הסעודיות. משום כך, בכדי לסכל מתקפה דומה שכזאת, נגד מדינת ישראל, או לחלופין כלפי מדינה אחרת במפרץ, יש צורך במערכות הגנה חכמות, מודיעין מהימן הכולל יכולת גילוי מוקדם. שני פרמטרים שישראל יכולה להתגאות בהם ולחלוק אותם עם מדינות נוספות במטרה לבלום את התמנון האיראני.
“דוקטרינת נתניהו”
נתון משמעותי שאין להקל בו ראש, הוא העובדה שההסכם עם איחוד האמירויות שולל את זכות הוטו של הפלשתינים שמנע עד כה כינון יחסים רשמיים עם מדינת ישראל מול ארצות ערב השונות. כל בר דעת מבין שהפלשתינים שוללים את זכות קיומה של מדינת ישראל ואת הלגיטימיות של העם היהודי לשכון בביתו. הפרשן הידוע אהוד יערי, קרא לכך “דוקטרינת נתניהו” שלמעשה שוללת את התפיסה השגויה שהייתה נהוגה בישראל, כי הדרך היחידה להגיע לנורמליזציה עם מדינות ערב חייבת לעבור במוקטעה. יערי טוען עוד שנתניהו באופן שיטתי ועקבי במשך שנות כהונתו יצר קשרים בזירה הבינלאומית עם מדינות כמו הודו, יפן ואפילו ברזיל, אשר הביאו את ישראל למצב של כינון יחסים מתחת לרדאר עם מדינות ערב המתונות (כמובן שהתמורות במזה”ת סייעו לכך באופן ניכר) וכך שלל מהפלשתינים את זכות הוטו שבה החזיקו במשך שנים רבות. כלומר, ההבנה שהפלשתינים לא יסכימו להתפשר מול ישראל: הן הרשות הפלשתינית והן ארגון החמאס, הביאו אותנו לבצע איגוף לאבו דאבי, ריאד וחרטום.
זאת ועוד, המצב הפוליטי הסבוך שמדינת ישראל שרויה בו בשנה וחצי האחרונות, הביאו לכך, שלא ניתן היה להחיל עד כה את החוק הישראלי על בקעת הירדן ושטחי יהודה ושומרון, כיוון שהחצי השני של הממשלה הפריטטית מתנגד לכך. רק נזכיר שראש הממשלה החלופי ושר הביטחון הנוכחי בני גנץ טען לפני כינון הממשלה, שיפעל להחלת ריבונות על בקעת הירדן לאחר הבחירות, ובתאום עם הקהילה הבינלאומית.
יש לציין, שהקהילה הבינלאומית כוללת ארגונים בינלאומיים כגון: מועצת הביטחון של האו”ם, בית הדין הבינלאומי לצדק, ועדות לזכויות אדם, ומדינות אירופיות. לשיטתם, שטחי יהודה ושומרון הם למעשה שטחי הגדה המערבית ושייכים לכאורה לעם הפלשתיני. משכך, הם מתנגדים נחרצות לעניין “הסיפוח” וגורסים שזהו “שטח כבוש” ובכך ישראל מפרה את הדין הבינלאומי.
גנץ אומנם נכנס לסבב א’ בבחירות 19 כטירון בביצה הפוליטית הישראלית, אך הבין מהר מאוד שסוגיית החלת הריבונות שווה לא מעט מנדטים שעשויים להטות את הכף לטובת כחול לבן, ולכן החל לשנות את כיוון הספינה ולדקלם את צמד המילים “החלת ריבונות”. כך למשל, בסיור שערך בסיור בצפון ים המלח ובבקעת הירדן ב-21 בינואר טען כי “לאחר הבחירות נפעל להחלת ריבונות על בקעת הירדן”, זאת כדי למשוך מצביעי ימין פוטנציאליים לכחול לבן.
חרף האמור לעיל, אין להתעלם מהעובדה שעסקת המאה הינה הזדמנות היסטורית ואולי חד פעמית שלא תחזור בשנים הקרובות. הדבר נובע משלוש סיבות עיקריות: ראשית, הפיצול בתוך האיחוד האירופי והעובדה שהארגון נמצא בשפל חסר תקדים. שנית, ישנו ממשל אמריקאי אוהד שעשוי להתחלף בבחירות הקרובות בחודש נובמבר. שלישית, גם כאשר העבירו את השגרירות האמריקאית לירושלים, תרחישי האימים אותם צפו בתקשורת העלו חרס. ולפיכך יש להחיל את החוק הישראלי על כלל שטחי C. סביר להניח שהמהלך של נורמליזציה עם איחוד האמירויות יביא לכינון יחסים רשמיים עם מדינות נוספות, ובה בעת מעכב את תהליך החלת הריבונות על שטחי יהודה ושומרון ובקעת הירדן כפי שנתניהו הבטיח, אך עדיין לא מאוחר מדי לבצע מהלך היסטורי שישאיר חותם על שנות כהונתו של בנימין נתניהו. על הנשיא טראמפ לאפשר לנתניהו ליישם את התוכנית אותה הגה ממשלו ולהחיל את החוק הישראלי על יישובי יהודה ושומרון, בקעת הירדן וירושלים רבתי. למעלה מזה, תרחיש האימים של בחירות מיותרות נוספות בשנת 2020 הוסר מעל הפרק לעת עתה (דחייה של 100 ימים), ומעניק לישראל מספיק זמן בכדי לבצע מהלך היסטורי על ידי קביעת גבולותיה של מדינת ישראל.
הררי מילים כבר נכתבו על תוכנית ההתנתקות שיצאה אל הפועל בשנת 2005 על ידי מנהיג מחנה הימין אריק שרון ז”ל. המטרה הייתה למעשה להיות בצד היוזם, בכדי לשפר את המציאות הקיימת מול רצועת עזה. שרון סבר שהתוכנית תועיל למדינת ישראל מבחינה מדינית, כלכלית, דמוגרפית וביטחונית. כלומר, יציאה מתוך הרצועה, אמורה להפחית את החיכוך מול הפלשתינים, וכאמור תפטור את מדינת ישראל מהאחריות שהוטלה עליה לדאוג להם. התוכנית כללה גם פינוי יישובים מצפון השומרון וביניהם: גנים, כדים, שא-נור וחומש, אך במאמר זה אתייחס ל”קוץ שאינו יוצא מישבנו של נפתלי בנט”, שנקרא רצועת עזה.
נדמה כי עידן ועידנים עברו מאז, אולם בסך הכול עברו 15 שנים בלבד (פרק זמן קצר מאוד במונחי ההיסטוריה הארוכה של העם היהודי), אך בחלוף השנים ניתן לומר כי זהו אחד המאורעות המעצבים ביותר של דעת הקהל הישראלי, אשר השפיעו לבלי הכר על מדינת ישראל. השפעות ביטחוניות, כלכליות, מדיניות, חברתיות, פוליטיות ומשפטיות. עם זאת, ולמרות העובדה שעברו 15 שנה, עדיין ניטש ויכוח בציבור בישראל האם ההתנתקות הייתה צעד הכרחי ומתבקש או שמא שגיאה חמורה ובכייה לדורות. מחד, עיתונאי כדוגמת ד”ר אבישי בן חיים טוען שגוש קטיף הייתה “עיירה מזרחית קסומה”. מאידך חלק ניכר בציבור סובר כי היה זה משגה להישאר בתוך הרצועה. לדידם, אירוע מבצעי קשה כמו הטנק שעלה על מטען גדול במיוחד, סמוך להתיישבות דוגית בשנת 2003 ובו נהרגו ארבעה חיילים (לאחר שהטנק התלקח ועלה באש) הינו דוגמא מובהקת לכך.
דוגמא נוספת שצרובה עמוק מאוד בקרב הציבור בישראל הינה “אסון הנגמ”שים” שכולל שני אירועים: הראשון התרחש ב-11 במאי 2004, והשני ב-12 במאי 2004 ובהם נהרגו יחדיו 13 חיילים. האירוע הראשון התרחש כאשר נגמ”ש של כוחותינו עלה על מטען שבו נהרגו 6 חיילי גבעתי. זמן קצר לאחר האירוע ארגון החמאס לקח אחריות על הפיגוע והציג קבל עם ועדה חלקי גופות של החיילים ההרוגים שהתפזרו לכל עבר כתוצאה מעוצמת הפיצוץ. התמונה שבה נראים חיילי צה”ל כורעים על ברכיהם בשורה אחת ותרים אחר חלקי גופות חבריהם תחת ירי מחבלים הותירה חותם גדול בקרב הציבור. האסון השני, אירע יום למחרת ובו נהרגו חמישה חיילים מפיצוץ נגמ”ש על ציר פילדלפי, כאשר ארגון הג’יהאד האסלאמי נטל אחריות לפיגוע.
מבחינה מדינית, ההתנתקות אמורה הייתה להוביל לשיפור מצבה המדיני של ישראל אל מול הקהילה הבינלאומית וליציאה מהקיפאון המדיני בו הייתה שרויה באותה עת. הלכה למעשה, יצאנו כשידנו על התחתונה, כיוון שלא הצלחנו לשקף לעולם שאיננו אחראים על הרצועה עוד, ואת העובדה שעזה הינה ישות ריבונית, בעלת גבולות ברורים עם ריבון ששולט על התושבים. בנוסף, שלושת הסבבים האחרונים (2008/9, 2012, 2014) הביאו עמם לחץ בינלאומי כבד על ישראל. דו”ח גולדסטון שהיה מוטה בלשון המעטה, הביא לנזק מדיני גדול (לימים הוא חזר בו מהדו”ח החריף), וקבע כי ישראל ביצעה לכאורה פשעי מלחמה במבצע עופרת יצוקה. כמו כן, כל בר דעת שעיניו בראשו מבין שלישראל יש את הזכות הבסיסית להגן על עצמה, אך בפועל ישראל מואשמת כיום על ידי בית הדין הבינלאומי בהאג שהיא מבצעת לכאורה פשעי מלחמה בעזה ,בעוד שחמאס מנצל את אזרחיו באופן ציני כדי לפגוע בישראל.
נוסף על כך, בשנת 2010 משט המרמרה שיצא מטורקיה לעבר חופי עזה, הביא להאשמות חמורות כלפי מדינת ישראל. מרבית התקשורת בעולם התגייסה לטובת הפלשתינים והציגו את ישראל כמפירת חוק, וככזאת המנהלת טרור מדינתי כלפי רצועת עזה. (בין ישן לחדש – מאמצי הדה לגיטמציה במבחן הזמן, קובי מיכאלי, עמ’ 14). בנוגע למשט, יש לציין שמארגניו היו אלו שעיצבו את דעת הקהל העולמית במהירות וביעילות. זאת לאחר שהצליחו לגייס את רשתות הטלויזיה בערבית ובאנגלית, בעוד שישראל הגיבה מאוחר מדי. ישראל לא הפנימה שהמשט הינו ניסיון להעלות את סוגיית הסכסוך עם הפלשתינים על סדר היום, לעצב את דעת הקהל לטובתם ולעורר הזדהות עם הפלשתינים בעזה. ראוי לציין, שישראל כבולה בשרשראות ברזל לחוק הבנילאומי, לאמינות ולמוסריות גדולה כלפי אזרחיה. בתוך כך, הפלשתינים השכילו לתעל לטובתם את דו”ח גולדסטון ואת המשט, בכדי להעצים את מתקפת הדה לגיטימציה שנעשה כלפי ישראל באמצעות תנועת החרם (BDS).
הסוגיה הביטחונית, המצדדים ביציאה מהרצועה גורסים כי זה היה צעד מתבקש כורח הנסיבות. מדינת ישראל השקיעה מאמצים רבים, כלכליים וצבאיים, אך השהייה בגוש קטיף הביאה לפגיעה בחיילים ובמתיישבים רבים. אירועים כדוגמת אלו המוזכרים לעיל חקוקים בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. ואולם, ניתן להיווכח כי ההתנתקות בניגוד לדעת מומחים הביאה למציאות ביטחונית מורכבת, שכן מאז היציאה משטח הרצועה, ארגון החמאס התעצם צבאית והפך להיות “צבא טרור” כפי שמכנה אותו הרמטכ”ל הנוכחי אביב כוכבי. כלומר, ארגון שהיה בסדר גודל בינוני עד 2005, השתלט על הרצועה בכוח, כאשר הוא מדיח את מנגנוני הביטחון הפלשתיניים ובונה לעצמו ישות ריבונית ועצמאית, אשר נתמכת על ידי התמנון האיראני. החמאס ניצל את העובדה שישראל אינה שולטת עוד בשטח, בכדי להתעצם צבאית.
האיום הרקטי
טרם מומשה התוכנית, ישראל גרסה שהיא תשלוט באופן מוחלט על המרחב האווירי של עזה, תפקח על המעטפת החיצונית ביבשה וכן תגיע למצב אידיאלי שבו עזה תהא מפורזת מנשק. זאת ועוד, האיום הרקטי נתפס באותה עת כזניח, שולי, ואף “פסיכולוגי” (לדעת מנכ”ל משרד הביטחון לשעבר קובי תורן). הסיבה לכך, נובעת מהעובדה שהרקטות בתחילת העשור הראשון של המאה ה-21 הסבו נזק מועט ולמספר נמוך של אבדות. כך למשל, יועצו הבכיר של שרון, דב ויסגלס נשא נאום בשנת 2005 טרם ההתנתקות וטען בביטול כי “חפצים מעופפים”.. “במונחים של ניהול סיכונים לאומי אינם פקטור משמעותי”. ואולם, מאז נחתה לראשונה רקטה מסוג קאסם על העיר שדרות בשנת 2001, ועד עצם היום הזה, “המטרד הזניח” גדל להיות איום משמעותי עד מאוד לא רק לעוטף עזה, אלא על כל גוש דן ואף השרון, לרבות שדה התעופה נתב”ג, נמל אשדוד ומתקנים צבאיים בדרום המדינה ובמרכזה ואף להביא לאבדות רבות.
כתוצאה מכך שישראל לא שלטה עוד בשטח הרצועה, החל תהליך מואץ של ארגון החמאס לעבר התעצמות צבאית, כך שלמעשה הן טווח שיגור הרקטות של הארגון גדל עשרות מונים והן גודל הראש קרב של הרקטות. כך למשל, ב-25.3.2019 מדינת ישראל התעוררה לתוך מציאות שבה רקטה של הארגון פוגעת פגיעה ישירה בבית בשרון (במושב משמרת) המרוחק כ-120 קילומטרים משטח הרצועה (נורתה מרפיח שנמצאת בדרום הרצועה בגבול עם מצרים) ובמזל גדול הביאה למספר פצועים בלבד. לטענת הארגון הרקטה שנורתה בשוגג יוצרה בייצור עצמי של החמאס, אך הירי הנ”ל נלווה לכ-500 רקטות שנורו באותה השנה אל עבר ישראל. בתוך כך, כל בר דעת מבין כי הסבב הבא הוא מעבר לפינה, כשהארגון זוכה לתמיכה ורוח גבית מהאיראנים.
איום המנהרות
כאמור, היכולת של הארגון להתעצם צבאית השתפרה פלאים לא רק בהיבט הרקטי, אלא גם באמצעות מערכת מנהרות מסועפת שהפכה להיות נשק אסטרטגי ואיום משמעותי על ישראל. הפלשתינים בעזה עושים שימוש במנהרות עוד מתקופת האינתיפאדה הראשונה. הללו היו מבריחים סחורות ואמצעי לחימה באמצעות מנהרות שעוברות בין רצועת עזה למצרים דרך ציר פילדלפי שלמעשה עובר בין הרצועה למצרים. עוד בשנות -90 צה”ל חשף עשרות מנהרות בעומק של בין 2-8 מטרים, ובשנות האינתיפאדה השנייה, הצליח ארגון החמאס להוציא לפועל 5 פיגועי טרור באמצעות המנהרות, כאשר השיא היה בשנת 2006. בחסות ההתנתקות והיציאה של צה”ל משטח הרצועה, החמאס הצליח לחפור מנהרה התקפית באורך 650 מטר (250 ממנה בשטח ישראל, באזור כרם שלום) וביצע פיגוע חטיפה ראשון שבו נחטף החייל גלעד שליט. הצלחת הפיגוע הביאה את ארגוני הטרור ובראשם החמאס להגביר ביתר שאת בניית מנהרות התקפיות נוספות שחודרות לתוך שטחה של מדינת ישראל ולמעשה מפרות את ריבונותה.
זאת ועוד, במלחמת לבנון השנייה צה”ל נאלץ להתמודד עם “שמורות הטבע” של החיזבאללה. הללו למעשה היו מאחזים תת קרקעיים שהקים הארגון, אשר שימשו כמחסני אמל”ח, עמדות שיגור מוטמנות לרקטות, בורות פיקוד בין מרחבי הלחימה ואף כנתיב מילוט בעת הצורך. כתוצאה מהשימוש בתווך הקרקעי (תת”ק) בעת הלחימה, חיזבאללה הצליח לשמור על רצף הלחימה שלו, בכל הנוגע לירי רקטות וצמצום נפגעים בקרב אנשיו. בנוסף, השימוש באותן שמורות טבע הקשה על הצבא להביא באופן ממשי את עוצמתו הן באש והן על ידי תמרון קרקעי. על פי דוח של מבקר המדינה שפורסם לאחר “מבצע צוק”, לאחר שארגון החמאס השתלט בכוח על הרצועה בשנת 2007, הוא למעשה אימץ את המודל של החיזבאללה ובנה באופן שיטתי ויסודי מתחמי לחימה והסלקה תת קרקעיים בשטח העירוני, שהפכו להיות חלק מרכזי בתפיסת הלחימה של הארגון.
ניתן לומר, כי ישנם קווי דמיון ברורים המחברים בין הנסיגה החד צדדית מרצועת הביטחון בדרום לבנון בשנת 2000, לבין הנסיגה מרצועת עזה בשנת 2005. פועל יוצא של הנסיגות הוא התעצמות של ארגוני הטרור הן מצפון והן מדרום. לאחר שצה”ל נסוג מרצועת הביטחון בלבנון, החיזבאללה תפס את השטח והחל להתעצם צבאית בכמות הרקטות העומדות לרשותו כאשר כיום הארגון מחזיק בכמות של 150,000 טילים כנגד ישראל, וגם באמצעות מערך התת”ק שבנה טרם מלחמת לבנון השנייה. ארגון החמאס הפנים כי למעשה החיזבאללה הצליח לייצר מעין הרתעה הדדית אל מול עוצמתו של צה”ל, על אף יחסי הכוחות הפחותים מולו. כלומר, החיזבאללה הינו מעין “מודל לחיקוי” ביצירת משוואה א-סימטרית עבור החמאס. למעשה, הארגון הצליח למנף את המערך הרקטי ואת מערך המנהרות שבנה לכדי איום אסטרטגי ואף כנשק שובר שוויון אל מול מדינת ישראל.
אסיים ואומר, כי למרות העובדה שמדינת ישראל לא השיגה אף לא אחד מיעדיה של תוכנית ההתנתקות ואפשר שהפסידה בתחומים שנסקרו לעיל, עדיין עולה התחושה שעם ישראל “הפנים” שזעקתם של אנשי המחנה הלאומי טרם הפינוי הייתה אמיתית: יציאה מרצועת עזה תקרב את הטרור אלינו ולא ההפך. בנוסף, ההתנתקות שהיא שם מכובס לנסיגה חד צדדית בדיוק כמו זאת שאהוד ברק ביצע 5 שנים לפני כן, ברצועת הביטחון בדרום לבנון, הביאו על מדינת ישראל בעל כורחה “מאזן אימה” מול חיזבאללה ואף מול החמאס. רק שבניגוד לאז כיום הציבור הרחב מבין: לא עוד נסיגות חד צדדיות, לא עוד מסירת שטחים וגירוש יהודים מביתם. ראיה לכך, הינה סוגיית החלת הריבונות על כל יישובי יהודה ושומרון. באם מדינת ישראל תבצע את המהלך הזה ניתן יהיה לומר שמעז יצא מתוק וההתנתקות היא זאת שהובילה לריבונות.
ראש הממשלה נתניהו מעלה את המירוץ האיראני לעבר הגרעין כבר למעלה משני עשורים, מעל כל במה אפשרית: בימת האו”ם, החדר הסגלגל, הרמות כוסית של תנועת הליכוד ועוד. למרות העובדה שהורגלנו לראות את נתניהו זועק על האיום האיראני חדשות לבקרים, כבר בשנות ה-90 המוקדמות (92 לערך) האיראנים החלו לרכוש ידע ולהתעניין ברכישת טכנולוגיה דרך פרויקט הגרעין הפקיסטני (ברגמן, ידיעות אחרונות, 17.7.2020). ואולם הקשר סביב נושא הגרעין לא הסתכם רק בפקיסטן. איראן החלה לשתף פעולה עם רוסיה וצפון קוריאה שסיפקו לה אנשי מקצוע ומומחים לנושא, מלבד אותו ידע וטכנולוגיה ליצירת צנטריפוגות. בתוך כך, דיווחים על תוכנית וכוונת האיראנים לחתור לנשק גרעיני החלו כבר בשנת 2000 על ידי גורמי אופוזיציה, כאשר נתונים רשמיים על פרויקט הגרעין התפרסמו דרך ארגון העונה לשם “מוג’אהידין חאלק”.
27 בספטמבר 2012 – נאום הקו האדום של נתניהו על גבי בימת האו”ם/ מתוך אתר וואלה
כאמור, ישראל עקבה בדריכות ובדאגה רבה אחר הנעשה ברפובליקה האסלאמית, ובמשך 2 עשורים מנסה לעצור את האיראנים בשלל דרכים: לחץ מדיני ולחץ כלכלי הכולל סנקציות כלכליות, אשר התגברו ביתר שאת לאחר הסכם הגרעין ב-2015. כמו כן, פעולות חשאיות כגון תקיפות סייבר (הראשונה מכונה “משחקים אולימפיים” בשת”פ עם ארה”ב), שתילת תולעת מחשב שפגעה בפעולת הצנטריפוגות באתרים גרעיניים בתוך איראן וכן חיסול מדענים בכירים. יתר על כן, בשנת 2012 התפרסמה בתוכנית עובדה, כי כבר בשנת 2010 ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק תכננו להורות על תקיפה צבאית אווירית של ישראל כנגד מתקני הגרעין האיראניים, אולם פעולה זאת לא יצאה לבסוף אל הפועל בשל סיכול של הרמטכ”ל דאג גבי אשכנזי ומאיר דגן ז”ל ראש המוסד שהתנגדו לכך.
ד”ר רונן ברגמן גורס כי מאיר דגן סבר שפעולה התקפית אווירית אינה אפקטיבית ולכן יש לפעול על פי מדיניות אותה התווה, אשר נקראת מדיניות “חמש הקומות”. מדיניות זאת כוללת: מאמץ מדיני באמצעות לחץ בינלאומי על איראן, מאמץ כלכלי הכולל סנקציות כלכליות שימוטטו את המשטר, ניסיון הפלת המשטר באמצעות שיתוף פעולה עם קבוצות אופוזיציה שונות המתנגדות למשטר, מניעת התחמשות באמצעות סיכולים צבאיים, ומבצעים צבאיים. לשיטתו, באמצעות לחץ מאסיבי של 24/7, ניתן יהיה להגיע למשקל סגולי שיפיל את המשטר בסופו של דבר ויביא לתוצאה הרצויה.
https://www.youtube.com/watch?v=IKFdbbptX3g זמן אמת עונה 2 | פרק 16 – פריצה בלב טהראן חלק א’
נחזור שוב להסכם הגרעין עליו חתמה ארה”ב תחת ממשל אובמה ובשיתוף יתר המעצמות מול איראן. ראוי לציין, שההסכם הדיף ריח רע עוד בראשיתו, ולימים אף התברר כי ריח פרי הבאושים הזה הגיע עד ירושלים. ראשית, ישראל קיבלה מידע מודיעיני, כי הולך ומתבשל לו הסכם חשאי מאחורי גבה, מול האויבת הגדולה ביותר שלה, קרי איראן, בחסות הידידה מספר אחת שלה, ארה”ב. שנית, מרגע שההסכם יצא אל הפועל ואיראן תגיע ליעד הנכסף, יחל מירוץ נשק גרעיני מצד שכנותיה של איראן, אשר יביא להתמוססות הרעיון של “הגבלת תפוצת נשק גרעיני”. שלישית, איראן למעשה הפכה להרבה יותר אגרסיבית בחסות ההסכם.
כתוצאה מהסכם הגרעין ולאחר מכן ההחלטה של איראן לפרוש ממנו, הביאו את האיראנים להגביר את העשרת האורניום ולהתקרב אל היעד. נוסף על כך, האירופאים ממשיכים לטמון ראשם בחול ולהתנהג בפייסנות כלפי הרפובליקה האסלאמית. לשיטתם, “מבחינה טכנית, כל הצעדים שנקטה איראן נגד ההסכם הם הפיכים”, כך על פי הנציגה העליונה של האיחוד האירופי לענייני חוץ פדריקה מוגריני. הללו במקום להצטרף למאבק האמריקאי נגד התוקפנות האיראנית, ממשיכים להיאחז בקרנות המזבח של הסכם הגרעין שלא נותר ממנו דבר.
מכל מקום, לאחרונה אנו עדים לעליית מדרגה בפעולות עלומות נגד איראן, כאשר הראשונה החלה ב-9.5.2020 במתקפת סייבר ששיתקה את נמל בנדר עבאס (ככל הנראה פעולת נגד לניסיון תקיפה של איראן את מוביל המים של ישראל), וכלה עד לפיצוץ בתחנת הכוח במחוז אספאהן השוכן במרכז המדינה האסלאמית. שורת הפעולות הללו, שישראל לא לקחה עליהם אחריות וביניהם הפיצוץ העז באתר הגרעיני בנתנז, ככל הנראה הרחיקו את האיראנים שנתיים קדימה מהיכולת לייצר פצצת גרעין. על פי פרסומים זרים היא הייתה בטווח זמן של 4 חודשים עד לפצצה.
סביר להניח שהאיראנים ינסו להגיב לאותן סדרת מתקפות, כיוון שקשה מאוד להתעלם מכל כך הרבה מקרים, שאת רובם הגדול המשטר פטר בתירוצים קלושים ולכן לא יהסס להגיב. ואולם, האיראנים כידוע בעלי סבלנות רבה, וסביר שיגיבו בתנאים ובזמן המתאים להם.
לפיכך, על מדינת ישראל לפקוח עיניים ולשמור על דריכות גבוהה, בכל הגזרות. איראן יכולה להגיב במספר דרכים. ראשית, דרך שליחיה כדוגמת חיזבאללה (עלול להביא להסלמה כוללת ויצירת חזית צפונית), דרך מיליציות שיעיות בסוריה. שנית, איומים קיברנטיים באמצעות מתקפות סייבר על ישראל קלות כחמורות. שלישית, ירי טילים מדרום באמצעות הג’יהאד האסלאמי. רביעית, ניסיון הוצאה לפועל של פיגועים מתוך יהודה ושומרון וכן כנגד מטרות ישראליות בחו”ל. לכן על הצבא ושירותי המודיעין למתוח זרועות בימים מתוחים אלה.