Month: August 2020

בעקבות ההצהרה על הסכם נורמליזציה וכינון יחסים רשמיים עם איחוד האמירויות, ששוכנת במפרץ הפרסי, הודיע רוה”מ נתניהו כי “אין שום שינוי בתוכנית שלי להחיל ריבונות בתיאום מלא עם ארה”ב”. כאמור, בקרב חוגי הימין הדבר מתפרש כהפרת הבטחת הבחירות של נתניהו בשלוש מערכות הבחירות האחרונות. כך למשל, בכנס בחירות של הליכוד בבית שמש ב-4 בפברואר 2020, טען נתניהו כי במידה והליכוד ינצח את הבחירות, הוא יחיל את החוק הישראלי על כל היישובים היהודיים בבקעת הירדן וביהודה ושומרון. ראוי לציין, שנתניהו ניסה להוביל מהלך מהיר על ידי החלטת ממשלה, עוד לפני הבחירות, אולם הלה קיבל אור אדום מהאמריקאים, זאת לאחר שג’ראד קושנר חתנו ויועצו של טראמפ הצהיר כי הוא מצפה שישראל תחיל ריבונות רק לאחר הבחירות בישראל.

בתוך כך, גם במערכת הפוליטית לא חסכו במילים בשל העיכוב. שר הביטחון לשעבר נפתלי בנט, טען שזה טרגי שנתניהו החמיץ הזדמנות של פעם במאה שנה להחיל ריבונות על ההתיישבות הישראלית. בנוסף, ח”כ בצלאל סמוטריץ טען שההישג האדיר לכאורה של נתניהו, פירושו וויתור על החלת הריבונות הישראלית והחייאה מחדש של שיח שתי המדינות לשני עמים שהשמאל ניסה להשריש במשך שנים. זאת ועוד, במאמר שפרסם אמיר אביבי מתנועת “הביטחוניסטים”, נטען כי ההסכם הוא חשוב למדיניות האסטרטגית של ישראל, שאמור להוות מהלך משלים לריבונות ולא לבוא במקומה. ואולם, מי שתקף באופן הבוטה ביותר את רוה”מ נתניהו, הוא ראש המועצה האזורית שומרון, יוסי דגן. הלה טען שנתניהו רחוק כפסע מאובדן אמון מוחלט של המחנה הלאומי, שהתגייס כולו לבחור בו על סמך הבטחתו להחיל ריבונות מלאה על כל היישובים.

למרות האכזבה הניכרת בקרב מצביעי הימין על חלון ההזדמנויות שלא מומש, ראוי לזכור שהדבר החשוב ביותר שעומד כרגע על הפרק הינו האיום האיראני. הסכם השלום והנורמליזציה עם איחוד האמירויות הביא ליצירת קואליציה של מדינות ערב המתונות בהובלת ישראל וארה”ב אל מול הציר הרדיקלי בראשות איראן הכולל את חמאס, חיזבאללה בלבנון, והניסיון האיראני להתבסס בתוך סוריה המתפוררת. במאמר שבו כתבתי על המאמץ הישראלי לעצור את הגרעין האיראני, פירטתי שהאיראנים עד לפני התקיפה בנתנז היו רחוקים כפסע מהגעה לפצצת גרעין. יתרה מכך, דו”ח אמ”ן השנתי מתאר את חודש ספטמבר כקו האדום שבו איראן עשויה לחצות את הסף ולהגיע לפצצת גרעין. כתוצאה מכך, היחסים בין ישראל לבין איחוד האמירויות עלו שלב אחד קדימה בכך שנחשפו לעולם כולו, כאשר הם מצהירים קבל עם ועדה, על כינון יחסים רשמיים על כל המשתמע מכך. יתרה מכך, השבוע התבשרנו שמזכיר המדינה האמריקאי מייק פומפאו, לאחר ביקורו בישראל, מתכנן ועידת שלום אזורית באחת מנסיכויות המפרץ, כאשר המשתתפות יכללו את: עומאן, מרוקו, סודאן וצ’אד.

כאמור, האיום האיראני אינו מופנה כלפי מדינת ישראל ותו לא, אלא כלפי מדינות המפרץ ששוכנות בסמוך לאיראן. לא בכדי, טען שר המודיעין אלי כהן כי מתקיימים מגעים עם מדינות נוספות וביניהן בחריין ועומאן, שכן הללו חוששות מאיראן בעלת נשק גרעיני, והאיום הזה מקרב בינן לבין ישראל שמובילה את המאבק באיראנים. דוגמא מובהקת לתוקפנות האיראנית ממנה חוששות מדינות המפרץ, היא התקיפה האיראנית על שדות הנפט של סעודיה בספטמבר האחרון. המתקפה בוצעה על ידי שני נחילי כטב”מים שהביאו להרס כה גדול, עד שהשמידו 50 אחוזים מיצוא הנפט של הממלכה. זאת הייתה מתקפה הרסנית ומדויקת (ללא נפגעים בנפש), הממחישה את התעוזה הרבה של האיראנים, כאשר הכטב”מים הצליחו לחמוק ממערכות המכ”מ הסעודיות. משום כך, בכדי לסכל מתקפה דומה שכזאת, נגד מדינת ישראל, או לחלופין כלפי מדינה אחרת במפרץ, יש צורך במערכות הגנה חכמות, מודיעין מהימן הכולל יכולת גילוי מוקדם. שני פרמטרים שישראל יכולה להתגאות בהם ולחלוק אותם עם מדינות נוספות במטרה לבלום את התמנון האיראני.

“דוקטרינת נתניהו”

נתון משמעותי שאין להקל בו ראש, הוא העובדה שההסכם עם איחוד האמירויות שולל את זכות הוטו של הפלשתינים שמנע עד כה כינון יחסים רשמיים עם מדינת ישראל מול ארצות ערב השונות. כל בר דעת מבין שהפלשתינים שוללים את זכות קיומה של מדינת ישראל ואת הלגיטימיות של העם היהודי לשכון בביתו. הפרשן הידוע אהוד יערי, קרא לכך “דוקטרינת נתניהו” שלמעשה שוללת את התפיסה השגויה שהייתה נהוגה בישראל, כי הדרך היחידה להגיע לנורמליזציה עם מדינות ערב חייבת לעבור במוקטעה. יערי טוען עוד שנתניהו באופן שיטתי ועקבי במשך שנות כהונתו יצר קשרים בזירה הבינלאומית עם מדינות כמו הודו, יפן ואפילו ברזיל, אשר הביאו את ישראל למצב של כינון יחסים מתחת לרדאר עם מדינות ערב המתונות (כמובן שהתמורות במזה”ת סייעו לכך באופן ניכר) וכך שלל מהפלשתינים את זכות הוטו שבה החזיקו במשך שנים רבות. כלומר, ההבנה שהפלשתינים לא יסכימו להתפשר מול ישראל: הן הרשות הפלשתינית והן ארגון החמאס, הביאו אותנו לבצע איגוף לאבו דאבי, ריאד וחרטום.

זאת ועוד, המצב הפוליטי הסבוך שמדינת ישראל שרויה בו בשנה וחצי האחרונות, הביאו לכך, שלא ניתן היה להחיל עד כה את החוק הישראלי על בקעת הירדן ושטחי יהודה ושומרון, כיוון שהחצי השני של הממשלה הפריטטית מתנגד לכך. רק נזכיר שראש הממשלה החלופי ושר הביטחון הנוכחי בני גנץ טען לפני כינון הממשלה, שיפעל להחלת ריבונות על בקעת הירדן לאחר הבחירות, ובתאום עם הקהילה הבינלאומית.

יש לציין, שהקהילה הבינלאומית כוללת ארגונים בינלאומיים כגון: מועצת הביטחון של האו”ם, בית הדין הבינלאומי לצדק, ועדות לזכויות אדם, ומדינות אירופיות. לשיטתם, שטחי יהודה ושומרון הם למעשה שטחי הגדה המערבית ושייכים לכאורה לעם הפלשתיני. משכך, הם מתנגדים נחרצות לעניין “הסיפוח” וגורסים שזהו “שטח כבוש” ובכך ישראל מפרה את הדין הבינלאומי.

גנץ אומנם נכנס  לסבב א’ בבחירות 19 כטירון בביצה הפוליטית הישראלית, אך הבין מהר מאוד שסוגיית החלת הריבונות שווה לא מעט מנדטים שעשויים להטות את הכף לטובת כחול לבן, ולכן החל לשנות את כיוון הספינה ולדקלם את צמד המילים “החלת ריבונות”. כך למשל, בסיור שערך בסיור בצפון ים המלח ובבקעת הירדן ב-21 בינואר טען כי “לאחר הבחירות נפעל להחלת ריבונות על בקעת הירדן”, זאת כדי למשוך מצביעי ימין פוטנציאליים לכחול לבן.

חרף האמור לעיל, אין להתעלם מהעובדה שעסקת המאה הינה הזדמנות היסטורית ואולי חד פעמית שלא תחזור בשנים הקרובות. הדבר נובע משלוש סיבות עיקריות: ראשית, הפיצול בתוך האיחוד האירופי והעובדה שהארגון נמצא בשפל חסר תקדים. שנית, ישנו ממשל אמריקאי אוהד שעשוי להתחלף בבחירות הקרובות בחודש נובמבר. שלישית, גם כאשר העבירו את השגרירות האמריקאית לירושלים, תרחישי האימים אותם צפו בתקשורת העלו חרס. ולפיכך יש להחיל את החוק הישראלי על כלל שטחי C. סביר להניח שהמהלך של נורמליזציה עם איחוד האמירויות יביא לכינון יחסים רשמיים עם מדינות נוספות, ובה בעת מעכב את תהליך החלת הריבונות על שטחי יהודה ושומרון ובקעת הירדן כפי שנתניהו הבטיח, אך עדיין לא מאוחר מדי לבצע מהלך היסטורי שישאיר חותם על שנות כהונתו של בנימין נתניהו. על הנשיא טראמפ לאפשר לנתניהו ליישם את התוכנית אותה הגה ממשלו ולהחיל את החוק הישראלי על יישובי יהודה ושומרון, בקעת הירדן וירושלים רבתי. למעלה מזה, תרחיש האימים של בחירות מיותרות נוספות בשנת 2020 הוסר מעל הפרק לעת עתה (דחייה של 100 ימים), ומעניק לישראל מספיק זמן בכדי לבצע מהלך היסטורי על ידי קביעת גבולותיה של מדינת ישראל.

הררי מילים כבר נכתבו על תוכנית ההתנתקות שיצאה אל הפועל בשנת 2005 על ידי מנהיג מחנה הימין אריק שרון ז”ל. המטרה הייתה למעשה להיות בצד היוזם, בכדי לשפר את המציאות הקיימת מול רצועת עזה. שרון סבר שהתוכנית תועיל למדינת ישראל מבחינה מדינית, כלכלית, דמוגרפית וביטחונית. כלומר, יציאה מתוך הרצועה, אמורה להפחית את החיכוך מול הפלשתינים, וכאמור תפטור את מדינת ישראל מהאחריות שהוטלה עליה לדאוג להם. התוכנית כללה גם פינוי יישובים מצפון השומרון וביניהם: גנים, כדים, שא-נור וחומש, אך במאמר זה אתייחס ל”קוץ שאינו יוצא מישבנו של נפתלי בנט”, שנקרא רצועת עזה.

נדמה כי עידן ועידנים עברו מאז, אולם בסך הכול עברו 15 שנים בלבד (פרק זמן קצר מאוד במונחי ההיסטוריה הארוכה של העם היהודי), אך בחלוף השנים ניתן לומר כי זהו אחד המאורעות המעצבים ביותר של דעת הקהל הישראלי, אשר השפיעו לבלי הכר על מדינת ישראל. השפעות ביטחוניות, כלכליות, מדיניות, חברתיות, פוליטיות ומשפטיות.     עם זאת, ולמרות העובדה שעברו 15 שנה, עדיין ניטש ויכוח בציבור בישראל האם ההתנתקות הייתה צעד הכרחי ומתבקש או שמא שגיאה חמורה ובכייה לדורות. מחד, עיתונאי כדוגמת ד”ר אבישי בן חיים טוען שגוש קטיף הייתה “עיירה מזרחית קסומה”. מאידך חלק ניכר בציבור סובר כי היה זה משגה להישאר בתוך הרצועה. לדידם, אירוע מבצעי קשה כמו הטנק שעלה על מטען גדול במיוחד, סמוך להתיישבות דוגית בשנת 2003 ובו נהרגו ארבעה חיילים (לאחר שהטנק התלקח ועלה באש) הינו דוגמא מובהקת לכך.

    דוגמא נוספת שצרובה עמוק מאוד בקרב הציבור בישראל הינה “אסון הנגמ”שים” שכולל שני אירועים: הראשון התרחש ב-11 במאי 2004, והשני ב-12 במאי 2004 ובהם נהרגו יחדיו 13 חיילים. האירוע הראשון התרחש כאשר נגמ”ש של כוחותינו עלה על מטען שבו נהרגו 6 חיילי גבעתי. זמן קצר לאחר האירוע ארגון החמאס לקח אחריות על הפיגוע והציג קבל עם ועדה חלקי גופות של החיילים ההרוגים שהתפזרו לכל עבר כתוצאה מעוצמת הפיצוץ. התמונה שבה נראים חיילי צה”ל כורעים על ברכיהם בשורה אחת ותרים אחר חלקי גופות חבריהם תחת ירי מחבלים הותירה חותם גדול בקרב הציבור. האסון השני, אירע יום למחרת ובו נהרגו חמישה חיילים מפיצוץ נגמ”ש על ציר פילדלפי, כאשר ארגון הג’יהאד האסלאמי נטל אחריות לפיגוע.

מבחינה מדינית, ההתנתקות אמורה הייתה להוביל לשיפור מצבה המדיני של ישראל אל מול הקהילה הבינלאומית וליציאה מהקיפאון המדיני בו הייתה שרויה באותה עת. הלכה למעשה, יצאנו כשידנו על התחתונה, כיוון שלא הצלחנו לשקף לעולם שאיננו אחראים על הרצועה עוד, ואת העובדה שעזה הינה ישות ריבונית, בעלת גבולות ברורים עם ריבון ששולט על התושבים. בנוסף, שלושת הסבבים האחרונים (2008/9, 2012, 2014) הביאו עמם לחץ בינלאומי כבד על ישראל. דו”ח גולדסטון שהיה מוטה בלשון המעטה, הביא לנזק מדיני גדול (לימים הוא חזר בו מהדו”ח החריף), וקבע כי ישראל ביצעה לכאורה פשעי מלחמה במבצע עופרת יצוקה. כמו כן, כל בר דעת שעיניו בראשו מבין שלישראל יש את הזכות הבסיסית להגן על עצמה, אך בפועל ישראל מואשמת כיום על ידי בית הדין הבינלאומי בהאג שהיא מבצעת לכאורה פשעי מלחמה בעזה ,בעוד שחמאס מנצל את אזרחיו באופן ציני כדי לפגוע בישראל.

נוסף על כך, בשנת 2010 משט המרמרה שיצא מטורקיה לעבר חופי עזה, הביא להאשמות חמורות כלפי מדינת ישראל. מרבית התקשורת בעולם התגייסה לטובת הפלשתינים והציגו את ישראל כמפירת חוק, וככזאת המנהלת טרור מדינתי כלפי רצועת עזה. (בין ישן לחדש – מאמצי הדה לגיטמציה במבחן הזמן, קובי מיכאלי, עמ’ 14). בנוגע למשט, יש לציין שמארגניו היו אלו שעיצבו את דעת הקהל העולמית במהירות וביעילות. זאת לאחר שהצליחו לגייס את רשתות הטלויזיה בערבית ובאנגלית, בעוד שישראל הגיבה מאוחר מדי. ישראל לא הפנימה שהמשט הינו ניסיון להעלות את סוגיית הסכסוך עם הפלשתינים על סדר היום, לעצב את דעת הקהל לטובתם ולעורר הזדהות עם הפלשתינים בעזה. ראוי לציין, שישראל כבולה בשרשראות ברזל לחוק הבנילאומי, לאמינות ולמוסריות גדולה כלפי אזרחיה. בתוך כך, הפלשתינים השכילו לתעל לטובתם את דו”ח גולדסטון ואת המשט, בכדי להעצים את מתקפת הדה לגיטימציה שנעשה כלפי ישראל באמצעות תנועת החרם (BDS).

הסוגיה הביטחונית, המצדדים ביציאה מהרצועה גורסים כי זה היה צעד מתבקש כורח הנסיבות. מדינת ישראל השקיעה מאמצים רבים, כלכליים וצבאיים, אך השהייה בגוש קטיף הביאה לפגיעה בחיילים ובמתיישבים רבים. אירועים כדוגמת אלו המוזכרים לעיל חקוקים בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. ואולם, ניתן להיווכח כי ההתנתקות בניגוד לדעת מומחים הביאה למציאות ביטחונית מורכבת, שכן מאז היציאה משטח הרצועה, ארגון החמאס התעצם צבאית והפך להיות “צבא טרור” כפי שמכנה אותו הרמטכ”ל הנוכחי אביב כוכבי. כלומר, ארגון שהיה בסדר גודל בינוני עד 2005, השתלט על הרצועה בכוח, כאשר הוא מדיח את מנגנוני הביטחון הפלשתיניים ובונה לעצמו ישות ריבונית ועצמאית, אשר נתמכת על ידי התמנון האיראני. החמאס ניצל את העובדה שישראל אינה שולטת עוד בשטח, בכדי להתעצם צבאית.  

האיום הרקטי

טרם מומשה התוכנית, ישראל גרסה שהיא תשלוט באופן מוחלט על המרחב האווירי של עזה, תפקח על המעטפת החיצונית ביבשה וכן תגיע למצב אידיאלי שבו עזה תהא מפורזת מנשק. זאת ועוד, האיום הרקטי נתפס באותה עת כזניח, שולי, ואף “פסיכולוגי” (לדעת מנכ”ל משרד הביטחון לשעבר קובי תורן). הסיבה לכך, נובעת מהעובדה שהרקטות בתחילת העשור הראשון של המאה ה-21 הסבו נזק מועט ולמספר נמוך של אבדות. כך למשל, יועצו הבכיר של שרון, דב ויסגלס נשא נאום בשנת 2005 טרם ההתנתקות וטען בביטול כי “חפצים מעופפים”.. “במונחים של ניהול סיכונים לאומי אינם פקטור משמעותי”. ואולם, מאז נחתה לראשונה רקטה מסוג קאסם על העיר שדרות בשנת 2001, ועד עצם היום הזה, “המטרד הזניח” גדל להיות איום משמעותי עד מאוד לא רק לעוטף עזה, אלא על כל גוש דן ואף השרון, לרבות שדה התעופה נתב”ג, נמל אשדוד ומתקנים צבאיים בדרום המדינה ובמרכזה ואף להביא לאבדות רבות.

כתוצאה מכך שישראל לא שלטה עוד בשטח הרצועה, החל תהליך מואץ של ארגון החמאס לעבר התעצמות צבאית, כך שלמעשה הן טווח שיגור הרקטות של הארגון גדל עשרות מונים והן גודל הראש קרב של הרקטות. כך למשל, ב-25.3.2019 מדינת ישראל התעוררה לתוך מציאות שבה רקטה של הארגון פוגעת פגיעה ישירה בבית בשרון (במושב משמרת) המרוחק כ-120 קילומטרים משטח הרצועה (נורתה מרפיח שנמצאת בדרום הרצועה בגבול עם מצרים) ובמזל גדול הביאה למספר פצועים בלבד. לטענת הארגון הרקטה שנורתה בשוגג יוצרה בייצור עצמי של החמאס, אך הירי הנ”ל נלווה לכ-500 רקטות שנורו באותה השנה אל עבר ישראל. בתוך כך, כל בר דעת מבין כי הסבב הבא הוא מעבר לפינה, כשהארגון זוכה לתמיכה ורוח גבית מהאיראנים.  

איום המנהרות

כאמור, היכולת של הארגון להתעצם צבאית השתפרה פלאים לא רק בהיבט הרקטי, אלא גם באמצעות מערכת מנהרות מסועפת שהפכה להיות נשק אסטרטגי ואיום משמעותי על ישראל. הפלשתינים בעזה עושים שימוש במנהרות עוד מתקופת האינתיפאדה הראשונה. הללו היו מבריחים סחורות ואמצעי לחימה באמצעות מנהרות שעוברות בין רצועת עזה למצרים דרך ציר פילדלפי שלמעשה עובר בין הרצועה למצרים. עוד בשנות -90 צה”ל חשף עשרות מנהרות בעומק של בין 2-8 מטרים, ובשנות האינתיפאדה השנייה, הצליח ארגון החמאס להוציא לפועל 5 פיגועי טרור באמצעות המנהרות, כאשר השיא היה בשנת 2006. בחסות ההתנתקות והיציאה של צה”ל משטח הרצועה, החמאס הצליח לחפור מנהרה התקפית באורך 650 מטר (250 ממנה בשטח ישראל, באזור כרם שלום) וביצע פיגוע חטיפה ראשון שבו נחטף החייל גלעד שליט. הצלחת הפיגוע הביאה את ארגוני הטרור ובראשם החמאס להגביר ביתר שאת בניית מנהרות התקפיות נוספות שחודרות לתוך שטחה של מדינת ישראל ולמעשה מפרות את ריבונותה.

זאת ועוד, במלחמת לבנון השנייה צה”ל נאלץ להתמודד עם “שמורות הטבע” של החיזבאללה. הללו למעשה היו מאחזים תת קרקעיים שהקים הארגון, אשר שימשו כמחסני אמל”ח, עמדות שיגור מוטמנות לרקטות, בורות פיקוד בין מרחבי הלחימה ואף כנתיב מילוט בעת הצורך. כתוצאה מהשימוש בתווך הקרקעי (תת”ק) בעת הלחימה, חיזבאללה הצליח לשמור על רצף הלחימה שלו, בכל הנוגע לירי רקטות וצמצום נפגעים בקרב אנשיו. בנוסף, השימוש באותן שמורות טבע הקשה על הצבא להביא באופן ממשי את עוצמתו הן באש והן על ידי תמרון קרקעי. על פי דוח של מבקר המדינה שפורסם לאחר “מבצע צוק”, לאחר שארגון החמאס השתלט בכוח על הרצועה בשנת 2007, הוא למעשה אימץ את המודל של החיזבאללה ובנה באופן שיטתי ויסודי מתחמי לחימה והסלקה תת קרקעיים בשטח העירוני, שהפכו להיות חלק מרכזי בתפיסת הלחימה של הארגון.

ניתן לומר, כי ישנם קווי דמיון ברורים המחברים בין הנסיגה החד צדדית מרצועת הביטחון בדרום לבנון בשנת 2000, לבין הנסיגה מרצועת עזה בשנת 2005. פועל יוצא של הנסיגות הוא התעצמות של ארגוני הטרור הן מצפון והן מדרום. לאחר שצה”ל נסוג מרצועת הביטחון בלבנון, החיזבאללה תפס את השטח והחל להתעצם צבאית בכמות הרקטות העומדות לרשותו כאשר כיום הארגון מחזיק בכמות של 150,000 טילים כנגד ישראל, וגם באמצעות מערך התת”ק שבנה טרם מלחמת לבנון השנייה. ארגון החמאס הפנים כי למעשה החיזבאללה הצליח לייצר מעין הרתעה הדדית אל מול עוצמתו של צה”ל, על אף יחסי הכוחות הפחותים מולו. כלומר,  החיזבאללה הינו מעין “מודל לחיקוי” ביצירת משוואה א-סימטרית עבור החמאס. למעשה, הארגון הצליח למנף את המערך הרקטי ואת מערך המנהרות שבנה לכדי איום אסטרטגי ואף כנשק שובר שוויון אל מול מדינת ישראל. 

אסיים ואומר, כי למרות העובדה שמדינת ישראל לא השיגה אף לא אחד מיעדיה של תוכנית ההתנתקות ואפשר שהפסידה בתחומים שנסקרו לעיל, עדיין עולה התחושה שעם ישראל “הפנים” שזעקתם של אנשי המחנה הלאומי טרם הפינוי הייתה אמיתית: יציאה מרצועת עזה תקרב את הטרור אלינו ולא ההפך. בנוסף, ההתנתקות שהיא שם מכובס לנסיגה חד צדדית בדיוק כמו זאת שאהוד ברק ביצע 5 שנים לפני כן, ברצועת הביטחון בדרום לבנון, הביאו על מדינת ישראל בעל כורחה “מאזן אימה” מול חיזבאללה ואף מול החמאס. רק שבניגוד לאז כיום הציבור הרחב מבין: לא עוד נסיגות חד צדדיות, לא עוד מסירת שטחים וגירוש יהודים מביתם. ראיה לכך, הינה סוגיית החלת הריבונות על כל יישובי יהודה ושומרון. באם מדינת ישראל תבצע את המהלך הזה ניתן יהיה לומר שמעז יצא מתוק וההתנתקות היא זאת שהובילה לריבונות.