החורף מתקרב ומביא עמו רוח רעה שמנשבת מכיוון מזרח ומגיעה עד וושינגטון. למעלה ממאה ימים חלפו מאז כוננה ממשלת “השינוי והריפוי” שהובטחה לציבור הישראלי. ואכן השינוי הגיע אך לא לטובה כפי שהובטח וזאת בעקבות הניסיון הנואל להפיח רוח חיים בפתרון הסכסוך הישראלי – פלשתיני שנדמה היה שגז מן העולם בדמות “שתי מדינות לשני עמים.
מלבד תחייתה של הרשות, הממשלה הנוכחית מצטיינת בהכלה. הכלת ההפגנות האלימות על הגדר ברצועה שהביאו למותו המיותר של החייל בראל שמואלי ז”ל, הכלת ירי טילים ומקלעים לעבר העיר שדרות, הכלה של הניסיון הבוטה מצד גרמניה להתערב בנעשה בשטחי C שנמצאים תחת שליטה ישראלית ומעל כולם אופפת העננה של המשטר באיראן שנמצא כפסע מהשגת פצצת גרעין ראשונה. על פי פרסום בניו יורק טיימס, איראן צמצמה לחודש אחד בלבד את זמן הפריצה להשגת אורניום שיספיק להעשרת פצצת גרעין ראשונה.
מחבלים פלשתינים באחת ההפגנות על הגדר ברצועה. צילום AFP
בשבת בתאריך ה-18.9.21 נאם לראשונה בעצרת הכללית של האו”ם נשיא ארה”ב ג’ו ביידן. הנשיא ביידן שיטח את משנתו הפייסנית בנושאים שונים כולל סוגיית הגרעין האיראני, ובהתייחסו לישראל אמר כי, “התמיכה שלנו במדינת ישראל בלתי מסויגת. אנחנו מאמינים בפתרון שתי המדינות, אך אנו עדיין רחוקים ממנו. אסור לנו לוותר על הפתרון הזה, ונעבוד עם הקהילה הבינלאומית כדי ללחוץ לשלום אנו חותרים לשלום רחב היקף במזרח התיכון”.
הנשיא ביידן במהלך נאומו בעצרת האו”ם. צילום: רויטרס
למעשה, ממשלת “השינוי” מנסה לבטל לגמרי את כל מה שהצליח לבנות רוה”מ נתניהו במשך שנות כהונתו בעקביות ובשיטתיות, כאשר משנתו הייתה ברורה: לא עוד שלום תמורת נסיגות, אלא שלום תמורת שלום. באופן אבסורדי אנו מציינים שנה מאז חתימתם של הסכמי אברהם עם מדינות המפרץ המתונות, אשר מסמסו לחלוטין את סוגיית הסכסוך הישראלי – פלשתיני ובייחוד את הרשות הפלשתינית תחת היו”ר בא בימים אבו מאזן.
החתימה על הסכמי השלום עם איחוד האמירויות, בחריין, סודן ומרוקו לא הגיעו יש מאין, אלא מהעובדה שמדינת ישראל הינה מעצמה טכנולוגית, צבאית אשר מובילה את חזית המאבק מול איראן. כלומר, בניגוד לפרדיגמה הישנה שסוברת שאם רק נתפשר, ואם רק נתחשב במה הקהילה הבינלאומית אומרת אזי יהיה טוב, התמוגגה בזכות הסכמי אברהם עליהם ניצח רוה”מ לשעבר נתניהו. וכעת, הממשלה הנוכחית מנסה לחזור למוכר והידוע תוצרת השמאל: פינוי יהודים, נסיגות והתרפסות בפני האויב.
אפשר לומר שדחיית הבחירות לרשות המחוקקת הפלשתינית במאי האחרון מצד יו”ר הרשות הפלשתינית אבו מאזן העידו על גסיסתה של הרש”פ שהולכת ומאבדת את יוקרתה ברחוב הפלשתיני ביהודה ושומרון. אבו מאזן הבין באיחור ניכר כי הפיצול הפנים פלשתיני יביא לאובדן השלטון ולכן החליט לדחותן למועד לא ידוע. הדחייה כאמור הייתה הטריגר עבור החמאס לפתוח במבצע “שומר החומות” מיד לאחר מכן, כפי שציינתי במאמרי: “מאפס למאה – ממהומות בהר הבית ובשייח ג’ראח למערכה צבאית בדרום”. https://bit.ly/3CzQWsh
כעת ממשלת “השינוי” מנסה לבצע בה טיפול החייאה בכל מחיר שאותו כמובן ישלמו אזרחי ישראל בריבית דה ריבית.
בתוך כך, סקר שערך מכון פלשתיני ידוע בשטחים אשר פורסם השבוע במהדורת החדשות של ערוץ 12 ומעיד על מה שאבו מאזן הישיש איחר להפנים כבר אז בחודש מאי האחרון. ארגון החמאס מתחזק בשטחי יהודה ושומרון בקרב הציבור הפלשתיני על פני אבו מאזן. הסקר אף ציין כי כמעט 50% מהנשאלים סוברים שהמאבק המזוין הוא הפתרון לסיום “הכיבוש הישראלי”.
אף על פי כן, אין זה מונע משר הביטחון בני גנץ מלרוץ ולהיפגש עם אבו מאזן. על פי הכתב הפוליטי יאיר שרקי, מיד לאחר מבצע “שומר החומות” קבע שר הביטחון בני גנץ להיפגש עם אבו מאזן מבלי לטרוח לעדכן את רוה”מ לשעבר בנימין נתניהו. ואולם, הפגישה בוטלה בשל המגעים בין נפתלי בנט ליאיר לפיד מחשש שמא פגישה שכזאת תביך את בנט ותסכל את ממשלת “השינוי”. גנץ לא חדל לרגע ממאמציו להיפגש עם תומך המחבלים אבו מאזן ולבסוף נפגש עמו באישון לילה. בתום הפגישה אבו מאזן יצא כשהוא אוחז בידו חבילת הטבות שונות לפלשתינים ובראשם הלוואה ישראלית שמעקרת מכל תוכן את החוק לקיזוז משכורות מחבלים.
כוונותיו של שר הביטחון טובות, אך תפישתו מוטעית, שגויה מן היסוד ומסוכנת לעתידה של מדינת ישראל. לשיטתו, עלינו לקיים דיאלוג עם “המתונים” בצד השני. בדומה לאמריקאים שגורסים שבמשא ומתן מול איראן ניתן לדון עם “המתונים” ברפובליקה האסלאמית כמו למשל שר החוץ לשעבר ג’וואד זריף שהצליח להתל באמריקאים. זאת כמובן הנחה שאינה עולה בקנה אחד עם המציאות שכן באיראן מי שמנהל את העניינים הוא האייתוללה עלי חמינאי ועל פיו יישק דבר. ולכן, מתק שפתיים מצד האיראנים אינו יכול למחוק את רצונו האמיתי של המשטר הקיצוני והוא למחות את ישראל מהמפה הלא היא “השטן הקטן” עבורם (ארה”ב מכונה בפיהם “השטן הגדול”).
וכך בהתאמה גם בעיני גורמים רשמיים בממשלה החדשה הרשות הפלשתינית נחשבת לכאורה “מתונה”, אך במקביל ממשיכה לשלם משכורות למחבלים ולמשפחותיהם. אותה רשות מתונה הביעה שמחה על בריחתם של האסירים הפלשתיניים מכלא גלבוע. כך למשל, ראש הממשלה הפלשתיני מוחמד אשתיה, שאמר ש”כל אסיר רוצה חירות, וזוהי זכותו לחפש אחר כל הדרכים על מנת להשיגה.
אנחנו דורשים מישראל לשחרר את כל האסירים ובראשם החולים, הילדים והנשים, ואנחנו מטילים עליה את מלוא האחריות לחיי ששת האסירים”. בדומה לפעילי הטרור של החמאס והג’יהאד האסלאמי, בכירים ברשות הפלשתינית ובתנועת הפת”ח איימו אף הם על ישראל במהלך המצוד אחר האסירים שמא ישראל תפגע בהם. אותם אסירים מחבלים אשר היו אחראים על רציחתם של ישראלים רבים בפיגועי ירי והתאבדות.
ניתן לומר שהניסיון הישראלי לחזר אחר הרשות הפלשתינית עלול לעלות לישראל ביוקר. הדבר מזכיר אפוא את ההחלטה השגויה של ממשלת ישראל ב-1967, כאשר במו ידיה העלתה מן האוב את מוסד הווקף המוסלמי בירושלים. הווקף של מחצית המאה ה-19 כאמור היה בתהליך הכחדה כפי שציין פרופ’ יצחק רייטר במחקרו על הווקף, בשל תהליך המודרניזציה של החברה המוסלמית. ישראל של אחרי ששת הימים העלתה אותו מן המתים. כתוצאה מכך, המאבק מול הווקף וירדן על נכסים בעיר העתיקה בפרט ובירושלים כולה התגבר ביתר שאת מאז אותה החלטה אומללה להחזיר את השליטה הירדנית על הר הבית באמצעות הווקף.
משה דיין נפגש עם נציגי הווקף לאחר מלחמת ששת הימים. בפגישה זו סוכם על החזרת האחריות על הר הבית לידי ווקף. קרדיט צילום: אתר סגולה מגזין להיסטוריה